הגילוי של ערוץ התקשורת החדש שנוצר על ידי כלים כמו טוויטר מעסיק אותי לא מעט באחרונה. החידוש, כידוע לאלו ביניכם שבכלל אכפת להם, נעוץ בהכרח לצמצם את המסר ל-140 תווים או פחות, ובאפשרות להגדיר אחרי מי בדיוק אנחנו מעוניינים ‘לעקוב’ ואפילו מי איננו מעוניינים ש’יעקוב’ אחרינו, אם להשתמש בטרמינולוגיה של טוויטר. עוד על השירות למי שאינו מכיר, אפשר לקרוא אצל אריק או בנענע10. לחווית המשתמש דואגים שלל כלים דסקטופיים כמו Twhirl ושירותי ווב כמו FriendFeed  או Quotably.com.

הבעיה הגדולה של טוויטר, שמציקה ללא מעט אנשים וכבר נכתבו עליה אי אילו מלים, גם אצלנו, היא שעל הערוץ הזה רץ ים של תוכן זבל. הבעיה הגדולה יותר, היא שכל אחד מגדיר ‘זבל’ אחרת. יתרה מזאת, כל אחד מפרש את השימוש שלו בטוויטר באופן המתאים לו. וזה לגיטימי לגמרי. אלא שהתכונה הזאת של טוויטר יוצרת בעית עודף מידע בצד המקבל.

כל עוד משתמשים ב-Twitter.com כדי לקרוא עדכונים של אנשים, הבעיה אינה אקוטית במיוחד. בזמננו הפנוי אנחנו גולשים לדף הבית שלנו שם ומרפרפים על העדכונים האחרונים של הרשת החברתית בדיוק כמו שאנחנו עושים בפייסבוק או בקורא הרסס המועדף עלינו. הבעיה צפה ועולה דווקא כשמשתמשים בכלים יעודיים כמו Twhirl, כאלה שמביאים את עדכוני הטוויטר אל שולחן העבודה שלך ויוצרים הפרעות חוזרות ונשנות, בדמות צלילים ופופ אפים שמציגים את העדכונים האחרונים בזרם השוטף שלא פוסק להגיע. כמובן שאפשר להגדיר אפשרות שבה לא נקבל כל התרעה, אבל אז אנחנו קצת פוגעים במטרה לשמה הורדנו את היישום. פתרון נכון יותר היה מאפשר סינון חכם של התכנים הנכנסים לפי קריטריונים שקבענו בעצמנו.

למשל, נניח שאני עוקב אחרי דביר רזניק. דביר משתף מדי פעם לינקים לחומרי קריאה שעניינו אותו , ומדי פעם כותב מה הוא עושה בשגרת יומו: נפגש לצהריים עם זה, הולך לפגוש את הלקוח ההוא, מוריד משהו במחשב, וכו’. עכשיו, נניח שאכפת לי לדעת מה דביר עושה בכל רגע נתון. לעומת זאת, נניח שתחום הענין שלי שונה משלו, אז בכלל לא מעניינים אותי הקישורים שהוא משתף. הענין הוא שמרגע שהגדרתי שאני עוקב אחרי דביר, כל מה שהוא יעלה לטוויטר יגיע גם אלי, מבלי שיהיה לי מה להגיד בנושא.

עכשיו תכפילו את הבעיה בכמות האנשים שאני עוקב אחריהם, ותקבלו איזשהו מושג על שטף המידע שמגיע אל שולחן העבודה שלי ושמראש אני יודע שאינו מעניין אותי. אם רק היתה לי דרך להסביר לטוויטר מה מעניין אותי ומה לא. זאת, אפרופו, היא הווב הסמנטית, זו שמשתמשת בנכסי האחסון והעיבוד והחדשנות האדירים שמחוברים אליה כדי לסנן עבורנו את המידע הרלוונטי לנו. אבל ברשותכם לא נגלוש לדיון אשר עידני.

אגב, הבעיה אינה מוגבלת לטוויטר או ל-Twhirl. כל מי שמשתמש באימייל מכיר אותה, על אחת כמה וכמה אם אתם משתמשים ארגוניים. ובינינו, גם הטלויזיה היא כזאת. למעשה, כל ערוץ תקשורת שדוחף לך מידע ללא מסננים הניתנים לכיוונון על ידך, הוא מקור להיצף תוכן ומידע לא רלוונטי. הנה עוד דוגמה לבעיה, הפעם מתחום השימוש היומיומי במכשיר הסלולרי.

נוסחת השימוש במכשיר הסלולרי לשיחות פשוטה מאוד: מישהו רוצה לדבר אתי. הוא מחייג אלי. הטלפון מצלצל אצלי. אני עונה או לא. הכשל נמצא בשלב השלישי. רוצה לומר, במצב רגיל, אין לי כל שליטה על מי מחייג אלי והאם מתאים לי שאותו אדם, או אותה קבוצת אנשים (חברים, בני משפחה, קולגות, לקוחות, וכו’), יפריעו לי באותו רגע נתון. הטלפון מצלצל, אני יכול לראות מי זה על הצג, ולהחליט אם לענות או לא. מה שלא יהיה, ההפרעה כבר התרחשה. נכון שאני יכול לשים את המכשיר במצב רטט או דומם, אבל אז אני עלול לפספס שיחות שכן חשובות לי. למרות שהמדיום הסלולרי כבר קיים כמעט חמש עשרה שנה, חברות הסלולר לא השכילו לפתור עבורנו את הבעיה המעצבנת הזאת. ולמה להן, אם רובנו בכלל לא מודעים לפאק הבסיסי הזה בתפקוד התקשורתי שלנו? מעניין לציין שיש חברות שמציעות פתרונות לבעיה, כמו GrandCentral  שנרכשה על ידי גוגל לפני מספר חודשים, או כלי תקשורת מבוססי VoIP כמו פרינג שכוללים אלמנט presence שעוזר לפתור את הבעיה.

אם לחזור לענייננו, הטענה שלי היא שקיימת בעיה אמיתית של עודף ערוצי מידע ומיעוט, שלא לומר חוסר מוחלט, של כלים יעילים לסינון אקטיבי של המידע הזה. לצורך הענין, כל אגרגטור חדש שיוצא, כמו FriendFeed עתיר הבאזז, רק מעצים את הבעיה. אני טוען שהצורך האמיתי בתעשיית המידע היום הוא בדפלקטורים ולא אגרגטורים; במסננים שיעמדו בשער ויחסמו לפחות חלק משטף המידע שמציף אותנו ופוגע בסופו של דבר ביעילות שלנו.

אם אתם מזדהים עם הבעיה ובא לכם להרים את הכפפה, צרו קשר. בטוויטר כמובן

התמונה מ-iStockPhoto , השירות הכי שווה בווב.

במוסף סוף השבוע של הארץ מתפרסמת הכתבה הבאה על טכנולוגיה מעניינת, הפקת אנרגיה ירוקה תוך כדי הפחתת פליטות של גזי חממה.
איציק ברזין עשה את הדוקטורט אצל המנחה שלי לתואר שני ולקראת סוף לימודי עלתה האפשרות שאסע לעבוד בחברה שלו. זה לא יצא לפועל בגלל אילוצי זמן ופרנסה (נגמר לי המימון לתואר ועבודה אצלו היתה כרוכה בהמתנה של כמה חודשים). האם פספסתי את הזדמנות חיי? ימים יגידו. האם שווה ליצור קשר מחדש? אני מרוצה ממקום העבודה הנוכחי (קצת פחת מהשכר). אך, קשה קשה…
מחשבות אלו מחזירות אותי להרהורים על הבחירות שאנו עושים בחיים ולשיר שנחרת בזכרוני מהתיכון,

The road not taken / Robert Frost

TWO roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

אחד הנושאים החמים בתקופה האחרונה הוא התחממות כדה”א והשפעת בני האדם על האקלים. אחד הויכוחים נוגע למידה בה עלינו לקחת אחריות ולשנות דפוסי התנהגות ואף למעלה מזה, להתחיל ולפעול למניעת ההתחממות הגלובלית. גם עלינו לא פסח הויכוח.
הטענה שלי (תגובה 8 בלינק לעיל) היא שפעולות אחרות פשוטות יותר וזמינות יותר יכולות לעזור (או לפחות לגרום לנו להרגיש טוב יותר). במקום לבכות, להתלונן ולהתדיין בבלוגים ובפורומים עלינו גם להעלות את המודעות והאפשרות למחזור. אני טוען הרבה זמן כי המודעות כבר קיימת ברמה סבירה (וכבר היה לי ויכוח לא קל עם חברים בעבודה על כך), מה שחסר זה הזמינות: פחים למחזור נייר בהישג יד, מכולות למחזור בקבוקי פלסטיק באיזור פחי האשפה וכו’.
כחלק מהאמונה שלי הייתי אוגר כמה שקיות טובות של ניירת ועיתונים ונוסע לפחי המחזור באוניברסיטה (ואמר לי כבר חבר שבנסיעה אני תורם לזיהום, אז לא, זה לא היה ספיישל אלא כחלק מנסיעות מתוכננות). לאחרונה (כחודשיים, אבל לא יצא לי לכתוב את הפוסט מה שתורם לאמינות המעקב לאורך זמן) פוזרו ברחבי שכונת רמות ב”ש פחים למחזור נייר (חברת ק.מ.מ). הופתעתי לטובה וגם הוכחתי לחברי כי המודעות קיימת, לפחות באופן חלקי, הפחים מתמלאים בתדירות גבוהה מה שמעיד על מודעות לנושא. כמובן שרצוי היה קצב מילוי מהיר יותר, אבל אני מאמין שזה יגיע.
במקום העבודה שלי אני פועל כבר זמן מה להגדיל את כמויות הנייר הנשלח למחזור ולהוספת פחים ייעודיים לא רק ליד מכונות הצילום אלא גם במשרדים ובמתקנים השונים. מה שהתברר לי הוא כי חברת אמניר (אין אינטרס מסחרי) מעניקה פחים מיוחדים העשויים מקרטון ממוחזר קשיח בחינם ומפנה את הנייר הנאסף בתדירות מוגדרת.
אני רוצה לקרוא לכל מי שקורא את הפוסט ליזום צעד זהה במקום המגורים / העבודה. זה לא עולה יותר מדי (אם בכלל).

בשנת 2005 פורסם ב-Businessweek מאמר בשם Blogs Will Change Your Business, שהיה אחד מהמאמרים הראשונים שעסקו בשימוש שעסקים יכולים לעשות בכלי Web2.0 (בעיקר בלוגים). המאמר הזה, שנכתב (בהתאם למדיה עליה דיווח) ברישול, כאוסף של פרגמנטים ורסיסי מידע היה בעצם יריית הפתיחה בניסוי של ה-Businessweek בכלי Web2.0 והבסיס להקמת הבלוגיה של המגזין.

Blogspotting, הבלוג הראשון בבלוגיה הביזנסוויקית, ולמעשה התוצר של אותו מאמר שהזכרתי בהתחלה, נכתב על-ידי שני עיתונאים בכירים של המגזין - סטפן בייקר והת’ר גרין, שהמשיכו וחקרו את הקשר שבין כלי Web2.0 (או כלי מדיה חברתית, כפי שעברו לכנות אותם עם הזמן) לבין עסקים, ארגונים והמדיה.  כעבור שלוש שנים, כתוצאה מהנסיון שצברו וההתפתחויות בתחום, פרסמו בייקר וגרין עידכון למאמר המקורי, הפעם תחת הכותרת Social Media Will Change Your Business. במאמר החדש ישנה גם התייחסות להשפעה שיש לבלוגים על המדיה המסורתית:

Thursday 9 a.m. Hate to get wiggy here. But if the blogs eventually swallow up ad revenue, Blogs don’t swallow most of the ad revenue. More of it disappears into search advertising and online classifieds, such as Craigslist and eBay. what’s going to happen to us?

Yes, we, too, are under the gun. MSM, the bloggers call us. Mainstream media. And many of them delight in uncovering our errors, knocking us off that big pedestal we’ve occupied since the the first broadsheets started circulating.

We have to master the world of blogs, too. This isn’t because they’re taking away ad revenue, at least not yet, but because they represent millions of eyewitnesses armed with computers spread around the world. They are potential competitors—or editorial resources.

בשבוע שעבר החליט סטפן בייקר לנסות לכתוב כתבה על טוויטר בעזרת שימוש בטוויטר. הוא הזמין את חברי הקהילה הטוויטרית שלו להצטרף לכתיבת הטקסט ולשתף אותו במחשבות שלהם בעזרת hashtag. התוצאה - המון מחשבות ותובנות. אולי (כנהוג בטוויטר) יותר מדי:

I’m feeling overloaded.

יהיה מעניין לקרוא את הכתבה לכשתתפרסם.

“עתיד התקשורת” הוא נושא חם מאד כרגע. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, קטונתי, אבל יש לי הרגשה שההתנסות המתמשכת של ה-Businessweek במדיה החדשה, היא המפתח להבנת  מערכת היחסים העתידית של המדיה המסורתית עם המדיה החברתית. אין דרך לדעת איך יראו עיתונים או אמצעי תקשורת אחרים בעתיד (מה זה בכלל “העתיד”? עוד חמישים שנה? שלוש שנים? חמש דקות?), אבל עד שיגיע העתיד, המדיה המסורתית חייבת לקחת חלק ולהתנסות במה שקורה סביבה.אחרת היא תתנוון ותהפוך ללא רלוונטית.

בארץ עוד לא רואים את זה קורה, ואם המצב הזה יימשך, עתיד התקשורת הישראלית באמת יהיה בחינמונים. זה יהיה מבאס.

_________________________________

*זה הפוסט הראשון באנקדוטות שנולד משיתוף הפעולה החדש בין הגלוב ואנקדוטות. במסגרת האיחוד יכתבו אנשי הגלוב (יובל, מוסיף, ר”ש ותמר) גם באנקדוטות ואנשי אנקדוטות (עידן כרמלי וליאור הנר) יכתבו גם בגלוב. החלוקה התימטית בין הבלוגים היא - אינטרנט, טכנולוגיה ומחשבים באנקדוטות; חברה, פוליטיקה ושטויות אחרות - בגלוב. שחר של יום חדש? לא נכחיש זאת.

קורא הרסס החביב עלי, גוגל רידר, הוסיף היום פיצ’ר נחמד שמאפשר לשתף כל דף ווב עם כל אחד. בעבר ניתן היה לשתף רק תכנים שהוצגו בקורא הרסס עצמו.

החדשה הבהחלט מסעירה הזאת, שחשיבותה אינה פחותה מהגילויים בעיתונות הזרה על החשדות כנגד רה”מ שלנו, סיפקה לי הזדמנות להבין מה המינוס הגדול שנעוץ בלעקוב אחרי בלוגים רבים שמכסים את אותו הנושא:

וזה לא שכותב שורות אלו חף מפשעי זיהום התוכן.

במקרה הסתכלתי על הודעות טוויטר פרטיות ישנות וראיתי שלפני 33 ימים עידן הציע שנוסיף את מנגנון הדירוג של Outbrain לאנקדוטות. עידן, מוטב מאוחר מאשר אף פעם… לא? ההוספה הייתה קלה מאוד והתמיכה בעברית מוצלחת (בגלל שמדובר בחברה ישראלית).

הצביעו בהמוניכם!
(כדי לאזן אותי, כמובן. אני נותן להכל 5 כוכבים מראש ).

התמונה של accrama

אחרי שהתכוננתי יפה והכנתי לי לינקים במשך כמה ימים בעודי מחפש את הזמן לכתוב, גל מור הקדים אותי. הפוסט האחרון שלו מסביר שטוויטר ושירותי ווב 2.0 אחרים לא ממש משאירים חותם מחוץ לאוכלוסיה הצרה של המאמצים המוקדמים והגיקים.

הדבר היחיד שרציתי להוסיף הוא שלמרות זניחותם של השירותים הללו באוכלוסיה הכללית, יש דוגמאות רבות להשפעה של המאמצים המוקדמים שכן משתתפים. לדוגמא, בניהול המותג שלך ברשת, בגילוי מוקדם של חדשות ודיווח על תקלות (ויש עוד דוגמאות). המעט יחסית שמחוברים לשירותים הללו מאוד מעורבים בהם והשפעתם רחבה מממספרם.

ולסיום, geek & poke:

בימי ככתב אינטרנט בדה מרקר הייתה מן מנטרה קבועה ששמעתי וגם כתבתי ש”לינוקס מעולה לסרברים אבל לא מוכן לדסקטופ”. גם אני רק שיחקתי אז עם לינוקס ולא ממש השתמשתי, שלא לדבר על לגרום לאנשים סביבי להשתמש במערכת ההפעלה.

היום קראתי את הפוסט על “ניסוי החברה-אובונטו הגדול“. הפוסט מפרט את ההתמודדות של ארין, בחורה עם ראש על הכתפיים שמבינה איך להתמודד עם מטלות מורכבות בווינדווס, בעולם הלינוקס. הגיק שהפיל את כל זה עליה הוא החבר שלה. טוב, כנראה היא גם סוג של גיקית אם היא סובלת את זה…

למרות תקוותי הגדולות, ארין לא הצליחה בחלק גדול מהמטלות שהוכנו עבורה והוכיחה את הטענה שלינוקס לא בשל לדסקטופ. די הופתעתי. אשתי, בחורה שראשה על כתפיה לא פחות, דווקא מסתדרת יפה עם הפינגווין (או יותר נכון הרון *). אבל במחשבה שניה, ההשוואה לא במקומה. היא לא נאלצת להתמודד עם אף הגדרה ומקבלת הסבר על כל תוכנה חדשה ממני.

כשדיברתי על זה עם חבר, הוא מייד ירה שגם משתמשי ווינדווס לא מצליחים להתמודד עם מטלות חדשות בלי הדרכה. לפי כמות שיחות התמיכה שאני מקבל מאמא שלי, הוא כנראה צודק. ובכל זאת, הייתי מקווה שלינוקס יספק מענה טוב יותר, במיוחד לאור אומללותה של ויסטה.

בשנה האחרונה התחלתי להיחשף יותר ללינוקס (גם דרך חבר’ה בעבודה) והתחלתי להשתמש,  בעיקר באובונטו. לאחרונה אפילו המרתי את כל המחשבים בבית ללינוקס ורק מחשב העבודה שלי מריץ היום ווינדווס. בנוסף הפכתי למיני אוונגליסט אובונטו, “אובונטוביסט” :-). אני לא רוצה להישמע כמו טוקבק דבילי לכתבה במדור מחשבים, אבל למרות הכישלון הראשוני ב”מבחן החברה”, אני רואה גדולות ונצורות לאובונטו וללינוקסים המודרנים האחרים, בקרוב מאוד.

- יוסי?

- כן צילה.

- רמי כאן. רמי שרון מהנהלת חשבונות. יש לו פגישה אתך. אפשר להכניס אותו?

- כן צילה. תודה.

הדלת נפתחת. בחור צעיר נכנס בהיסוס פנימה וסוגר אחריו את הדלת.

- שלום רמי. מה שלומך? שב בבקשה. במה אפשר לעזור?

- אה… מר קפלון, זה בקשר לפרויקט תשעים ותשע אחד.

- איזה פרויקט?

- תשעים ותשע אחד. אתה יודע, כמו שמונים עשרים בגוגל. מותר לנו להקצות אחוז אחד מהזמ…

- כן כן, נזכרתי. הפרויקט של אלי גרמון. רעיון נהדר, בהחלט.

- אז יש לי איזה רעיון חדש שפיתחתי במסגרת האחוז מהזמן שלי ורציתי להציג לך אותו.

- בסדר. תן לי רק שניה לוודא שיש לי פגישה ממש בעוד שתי דקות שתאפשר לי לסלק אותך מכאן. סתם, סתם. הומור של בוס קשיש. קדימה. שוט.

- אדון קפלון, הרעיון שלי ישנה את פני תעשית הפרסום בזמן אמת. מדובר במהפכה בסדר גודל גוגלי, שתעשה לשוק ההופעות החיות והתיאטרון את מה שהאינטרנט עשתה לעיתונים. ומי שיהיה שם ראשון, יהיה הגוגל הבא.

- אוקיי, אני מסוקרן. אז מה הרעיון?

- אדוני, הדרך הכי טובה להציג לך אותו תהיה באמצעות דמו. חבר’ה, תיכנסו בבקשה.

[הדלת נפתחת. לחדר נכנסים שלושה עובדים, לבושים בטייטס צמודים וחולצות הדוקות, הכל בשחור]

- אה, מה זה, רמי?

- זה הדמו. מוכנים? קדימה.

[רמי קם על רגליו, מניף ידיו בתיאטרליות ומתחיל: 'להיות או לא להיות, זאת השאלה' הוא עוצר, והשלישיה פוצחת במחול מורכב שכולל צעדי בלט, נפנופי קרטה בידיים, טלטולי ראש, ועוד דברים שמר קפלון לא מצליח לגמרי לראות. תוך כדי, הם מדקלמים: 'אוהבים שייקספיר? עכשיו, בחנויות הספרים. הוצאה מחודשת ומסעירת חושים של מיטב היצירה השייקספירית. רם אורן התלהב. אבירמה גולן התלהטה. כולם רוצים את שייקספיר החדש אצלם על המדף.' כשהדקלום והמחול מסתיימים, הם נסוגים ללא אומר מן החדר. רמי שרון ויוסי קפלון נשארים לבדם. מר קפלון מתיישב לאט, אצבעותיו שלובות מתחת לסנטרו, ואחרי שתיקה ארוכה הוא פונה לרמי שרון שיושב כל העת דומם ומתוח מולו]

- תן לי להבין, אה, רמי, כן? הרעיון שלך הוא שתוך כדי הצגת תיאטרון תועלה על הבמה פרסומת, אה, חיה…?

- אדוני, זה מתבקש. הקהל באולם הוא קהל שבוי, והוא קהל איכותי: מדובר באנשים שיש להם כסף למנוי או כרטיס תיאטרון. ניתן לפלח אותם גם לפי סטטוס סוציו-אקונומי וגם לפי גילאים. גוגל היו מתים שיהיה להם המידע הזה. מתים! תראה איזה זהב הם הפיקו רק מזה שהם יודעים מה אנשים מחפשים באינטרנט.

[מר קפלון פותח בחשאי מגירה נסתרת בשולחנו. הוא בוחן אותה בשתיקה, ולבסוף מוציא את הפריט הקטן שבתוכה ומניח אותו, עדיין מוסתר, בחיקו]

- והפרסומת, אם הבנתי נכון, תלוית הקשר? זו הצגה שייקספירית, אז הפרסומת היא להוצאה חדשה של שייקספיר?

- אה, אדוני, יש לך עין חדה. קלטת.

- המממ.

יוסי קפלון מרים את האקדח, מכוון לראשו של רמי שרון ולוחץ על ההדק. רמי מת עוד לפני שגופתו מסיימת לקרוס על הרצפה. האיש שהרג אותו משיב את האקדח למגירה, מתרומם מכסאו בכבדות, וניגש לחלון להתבונן בנוף התל-אביבי המתאבך תחתיו. הוא מפשפש בהיסח הדעת בכיסו, ומוציא משם כרטיס זוגי להצגה בקאמרי. הוא בוהה בכרטיס, מחזירו לכיס, ושב להביט בבניינים האפורים.

הפסקת פרסומת.