אנקדוטות

שינויים בהרגלי הכתיבה

עדכון: הארץ חושב שהסיפור שווה כתבה.

יובל דרור כותב על הסיבות שהניעו אותו להודיע על סגירתו הלא-הרמטית של הגלוב, ובמודע או שלא במודע, מצטרף לגל של בלוגרים שמגלים עייפות חומר ניכרת מהמדיום התובעני הזה. נכון שבניגוד לכותבים שמוזכרים בקישור יובל לא העביר את פעילותו למדיום אחר אלא פשוט הפסיק אותה, אבל המניעים כנראה לא שונים במהותם.

קצב העדכונים באנקדוטות ירד אף הוא בחודשים האחרונים. יש משהו בדבריהם של אנשים כמו יואי מקליאוד או סטיב רובל שמעבירים את כובד משקלם כיצרני תוכן ליישומי מיקרו-עדכונים כמו טוו’יטר. אולי זה לא מקרי שדווקא בשבועות האחרונים גיליתי את טוו’יטר ואני משתמש בו מדי יום. אולי מבלי להיות מודע לכך חיפשתי מדיום שיאפשר לי להמשיך לפרסם ולהיקרא מבלי שאדרש להשקעת הזמן והאנרגיות והריכוז שהכתיבה בבלוג דורשת.

יש בזה גם משהו קצת מטריד, בזה שהפורמטים הולכים ומתקצרים. היות שהכותבים הם גם קוראים ולהיפך, יש קשר ישיר בין הסבלנות ההולכת ומתקצרת של הכותבים לסבלנות ההולכת ומתקצרת של הקוראים. לווב חוקים משלה. כלכלת השפע של הידע שנאסף בה מייצרת כל הזמן כלים חדשים לניהול השפע הזה. אגרגטורים למיניהם. אגרגטורים של אגרגטורים. כלי מיקרו-עדכונים. כלי מיקרו-עדכונים לכלי המיקרו-עדכונים הקודמים. עדכון דרך הנייד. עדכון דרך האויר. אין לזה סוף.

או אולי יש לזה סוף. אולי הסוף הזה יגיע כשמישהו יפתח (אחרי גיוס סבב ראשון של חמישים מליון דולר כמובן) תוסף שמתחבר לחור של התחת ומשדר, ב-WiMAX או בדור שלוש נקודה חמש נקודה אפס, כל הפלצה שלנו לכל סוגי הערוצים שאנחנו מתחזקים, יצורי אגו שכמותנו. או אז יתגשם חלום הממשק האולטימטיבי ונוכל להתפנות לדברים החשובים באמת בחיים.

בינתיים, ועד שזה יקרה, אפשר להעריך שקצב העדכונים באנקדוטות ימשיך להיות נמוך מבעבר, ושיובל לא יחזור לפרסם פוסט יומי בגלוב. לכתיבה יש מחיר, כמו שהוא מציין בפוסט הפרידה הרשמי שלו. ואם סך התגמולים שהכתיבה מייצרת – ואני מקווה שברור לכולם שלא מדובר רק בתגמולים כספיים שבמקרה של בלוגים הם לחלוטין לא רלווונטים – לא משתווה למחיר הזה, גם הצורך העז ביותר לכתוב בסופו של דבר דועך לו.