אנקדוטות

אתחיל עם מירב. לא כותבים עליה בגלל ההקשר הרכילותי, הפורנוגרפי והנרקסיסטי כדבריך, אלה בגלל שהיא הייתה חברה של חלקנו, קולגה, וחלק גם סלדו ממנה. אני לא חושב שיש עיסוק יתר במקרה שלה.

לגבי האזכורים של המתקפות בבלוספירה – אולי זה בגלל שזה לא מעניין אף אחד. רחוק מהעין – רחוק מהלב.

חוץ מזה, פרץ שר ביטחון, אז למה לתקוף אותו, הוא משלנו….

אגב, גם אין אזכורים על הקאסמים בשדרות.

אשמח להסבר מכיוונך: אם בלוגרים לא רואים לנכון לבקר את צה”ל על פעולותיו האחרונות (קרי: לא מסכימים עם דיעותייך שלך), אזי כל הבלוגיספירה הופכת ל”בלתי רלוונטית”? ייתכן מאוד שהבלוגרים הישראליים, כמו לא מעט מתושבי המדינה, פיתחו לעצמם סוג של אדישות להרג אזרחים בודדים חפים מפשע. הסיבה לכך כנראה תלויה באותם מגה-פיגועים שחיסלו עשרות אזרחים, וגרמו לכל תושבי ישראל לסף אדישות גבוה. אולי ז-ה הנושא שאליו צריך להפנות אצבע מאשימה? במקום להאשים ב”חוסר רלוונטיות”, אולי כדאי לחקור במקום להאשים ו”לקרוא בשמות”? זה לא שאין מקום לביקורת כלפי הפעילות המדוברת של זרוע הבטחון, להיפך. אבל אם אחרים לא חושבים כמוך, אין זה אומר שהם לא רלוונטיים. (אלא אם כן, כמובן, אתה מבטל את מי שלא חושב כמוך).

גם וובסטר וגם “לא רלוונטי” באותו פוסט?

אוף, אין לי כח להתייחס ברצינות כרגע. אבל באמת שתייחסות רצינית תגיע.

טוב, לא היה לי כח לכתוב עברית אז כתבתי התמל. את התוצאה תמצא בוובסטר. אני מקווה שזה בסדר מצידך.

וגם גדי כתב http://www.notes.co.il/gadi/20281.asp

חנן: זה לא רק בסדר, זה אפילו בסדר גמור. תודה רבה.
כרובי: אם לא אכפת לך אגיב מחר, כבר מאוחר.

ככה אני רואה את זה.
ראשית כל, הכוח של הבלוגרים ברשת הישראלית הוא לא שווה ערך לזה של הבלוגיה בארה”ב.
זכור לך פרק (אם עקבת אחרי הסדרה) של “הבית הלבן” שבו התייחסו למשהו שנכתב בדראדג’ ריפורט? (בלוגר ידוע, לאלה מאיתנו שלא שמעו).
אתה יכול לחשוב על בלוגר ישראלי שמשהו שהוא יכתוב יכול להרעיד את נבחרינו?
אני בטוח שלא.
דבר נוסף הוא שספקטרום החיפוש שלך מצומצם מדי.
הדיונים קורים בפורומי האקטואליה השונים, בטוקבקים.
הבלוגיה, עם כל הכבוד, היא עדיין לא חלק לגיטימי בוויכוח הפוליטי ברשת.
והיות והבלוגרים הם לא איזה מורמים מעם אלא אני ואתה, וגם אם חלקנו מצקצקים בלשון, אני לא חושב שאני טועה אם אני אגיד שהרוב כבר עייפים מהמלחמה הזאת ומרגישים שאין מה להגיד שלא נאמר ומה שנגיד הוא ללא שום משקל סגולי בעולם האמיתי.
מי שכן מתעסק בזה ועוקב לאורך זמן יודע שלמרות שיש משהו מטריד בריבוי ה”תאונות” האחרונות, זה סך הכל עוד מאותו תבשיל ארור שנקרא “החיים כאן”.
אני אגב, כן התייחסתי להפצצות על עזה לפני המקרים האחרונים, למרות שזה היה לפני שהייתי בוובסטר.
אז אולי תוסיף אותי לספירה שלך.

רק למען הסדר הטוב, אני כן התייחסתי לתקיפה:
http://2jk.org/mt/archives/2006/06/post_421.html

כRובי: יש הבדל בין “לא חושבים כמוך” ל”לא מדברים על זה”. וכמו שאתה בטח יכול להבחין, למרות הטענה ההפוכה שלך, אני לא “קורא בשמות” של אף אחד. על כל פנים, התופעה קיימת ואינך יכול להכחיש אותה: זירת התוכן העצמאי בישראל מתעלמת כמעט לגמרי מאחד הנושאים הבוערים יותר, תרתי משמע, על סדר היום הישראלי. ההסבר שלך על סף האדישות הגבוה נשמע כמו תירוץ ולא הסבר, ואני שוב מחדד את הסיפא שלי: אני לא צריך הסברים. לא שאלתי למה רוב הבלוגרים מתעלמים ממה שקורה בעזה. ה-”למה” הרבה פחות מעניין אותי כאן.
מוטי: אתה צודק מאוד שיש דיונים מאוד נרחבים וערים בפורומי האקטואליה. לטוקבקים באתרי החדשות תרשה לי לא להתייחס כמדיום דיון רציני. ושוב, “עייפות” או “תבשיל ארור” הם תירוצים; אי אפשר להתעייף מלהיות בני אדם, ואם לשם הגענו, אוי ואבוי לנו, ועל זה אולי הכאב שלי.

פיגו, אתה צודק ומצד שני גם מוטי צודק, ולכן אולי כל מי שלא התעייף כמוך צריך לאחד כוחות. גם אם רוב הבלוגרים היו זועקים שצריך לעצור את מעגל הדמים, זה כנראה לא היה עוזר.

הרעיון שלי להשפיע דרך הרשת הוא לבנות אתר של בוחרי עבודה ביקורתיים שדורשים מנבחרי העבודה לקיים הבטחות (גם בתחום הבטחוני מדיני ואולי אפילו יותר חשוב בתחום הכלכלי חברתי) במקום להרוג ילדים בעזה ולתקוע סכינים זה בזה בלשכת המפלגה.

הרעיון הוא לשלב את הטוב מכל העולמות – רעננות וחוסר ממסדיות כמו בבלוגים (אנחנו לא נהיה מכונת שיווק של מפלגת העבודה) אך גם חשיפה רחבה וקהל קוראים גדול, שיהיה לו כוח פוליטי. מקום שבו פוליטיקאים גם יבואו להתראיין ואולי גם יפתחו בלוגים.

הדוגמה היא של אתר democratic underground האמריקאי
(ר’ מאמר עליו בויקיפדיה) – זה בהחלט אתר עם כוח פוליטי שצבר יכולת השפעה.

מי שמעוניין להיות חלק מהפרויקט (התנדבות) או סתם להציע רעיונות מוזמן לכתוב לי ב-itay_asher בהוטמייל נקודה קום.

איתי: הרעיון שלך מעניין. אבל את המשאבים המצומצמים שלי אני מעונין לכוון לפעילות א-פוליטית. פרט לכך, אני חושב שהדברים נוגעים לא רק לבוחרי עבודה אלא לכל אדם ואדם במדינה. בכל אופן בהצלחה!

בלוגרים ישראלים לא משתמשים באותם מנגנוני כוח קבוצתי כמו בלוגרים בחו”ל. מזה מספר שנים יש לי בלוג באנגלית (אי שם ברשת), ועשרות פעמים יצא לי להשתתף ב-memes (יש לזה שם בעברית?) בעלי אופי חברתי ופוליטי שגרמו לשינוי “בעולם האמיתי”. בבלוגייה הישראלית זה פחות מקובל, ובעיניי חבל, כי memes הם מכשיר רב-עוצמה להבעת מחאה או אפילו לגרימת שינוי של ממש. אייקון התמונה שיש בטור השמאלי של אנקדוטות (בלוג זה מתנגד וגו’) יכול לשמש יופי של פלטפורמה ל-meme, למשל.

[...] קראתי את הפוסט של פיגו באנקדוטות והרגשתי כי במובנים רבים הוא מבטא את התחושה שלי בשבוע האחרון, למרות שבמובנים אחרים לא. אין ספק ששבוע של מאורעות קשים בעזה, ופניקה בשדרות לא הצליחו לחדור את בועת הבלוגוספריה והתוכן העצמאי ברשת שהיתה מרוכזת בטרגדיה הפרטית שלה ושל רפונדזל. [...]

[...] בעוד פוסט שמוריד את הרמה אחרי חגיגת האקטואליה של פיגו חושף עבדכם הנאמן את המצאת המאה: [...]

החיפוש אחר המילה “עזה” לא היה מביא אותך אל הקטע הבא:
http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=217379&blogcode=4139227

שלום. זה הביקור הראשון שלי פה, ואני רוצה להגיב בתור בלוגרית שנושאת בחלק מהאשמה – כלומר, שלא כתבה על פעולות צה”ל בעזה. וזאת למרות שהנושא בוער בעצמותי – איך יכול לא לבעור? – ולמרות שגם לי כואב נורא שלא מתייחסים ולא כותבים ולא שואלים ולא מתווכחים. ולמה אני שותקת? – משתי סיבות: הראשונה – כשאני באה לכתוב על הנושא, אני מוצאת את עצמי משותקת. לא מצליחה לכתוב. מרגישה שאני באה לדפוק את הראש בקיר, והתוצאה היחידה תהיה תגובות נאצה מכוערות במיוחד שאני צפויה לקבל, וזו הסיבה השנייה. אני פשוט פוחדת. במקרה הטוב יתעורר גם דיון, שגם הוא לא ישנה כלום. זה כל כך מתסכל. אני לא מצדיקה את עצמי: בעזה נהרגים ילדים אני פוחדת מתגובות נאצה?.. רק רוצה להציע שאולי גם זה חלק מהסיבה לשתיקת הבלוגרים. ועכשיו נלך לספר על חוכמות של הילדים ומשברים בזוגיות.

אני מקווה שלפחות לגבי מלחמת לבנון השנייה (כבוד צה”ל) המצב קצת שונה.
התירוץ שלי לא לכתוב על עזה הוא שהייתי בחו”ל. בד”כ אני כן כותב על פוליטיקה. יותר מדי.
אגב, בזכות ג’ני הוספתי את הכפתור שלך, עם שינוי קל.

ממש עצוב….. אני שמחה שמשהו זועק את זעקתם כל הכבוד