אנקדוטות

גואנטנמו: קפקאי במובן הטוב

הקדמה

הויכוח על הקו האדום והדק שעובר בין אמצעים לגיטימיים ללחימה בטרור, לבין עבירה על זכויות אדם ועקרונות מוסר יסודיים, אינו רק נחלתנו. מאז 9/11, האמריקאים מנהלים שתי מערכות: פנימית וחיצונית. את הדיה של זו החיצונית שומעים תושבי עיראק ואפגינסטן מדי יום וליל, עם פיצוציהן של מכוניות תופת ובידיעות על מותם של עוד ועוד חפים מפשע בידיהם של מתנגדי המשטר הפרו-אמריקאי במדינות הללו. המערכה הפנימית אמנם לא מתאפיינת באלימות מהסוג שקורע איברים, אך היא חריפה וקשה בדרכה. זו המערכה שמנהלים ה’בטחוניסטים’ מול הליברלים, במאבק להגדיר מה מותר ומה אסור במסגרת המלחמה הגורפת שממשל בוש הכריז על הטרור בכל העולם. אחת הזירות מושכות האש ביותר במערכה הזאת היא זירת הדיון הציבורי סביב מתקן הכליאה האמריקאי במפרץ גואנטנמו, בקובה. למתקן הזה מביאים האמריקאים חשודים בפעילות טרור מרחבי העולם, שם הם עוצרים אותם לפרקי זמן בלתי מוגבלים, ברוב המקרים ללא הליכי מעצר והבאה לדין מסודרים. על פי החשדות החקירות במתקן מלוות גם בעינויים. אם כל זה נשמע לנו מוכר, לא בכדי הדבר, ולכן בחרתי לתרגם השבוע את הפוסט האחרון של ג’ון סוויפט, ידידנו הסאטיריקן האמריקאי, שעניינו פרשית התאבדותם השבוע של שלושה עצירים מהמתקן. סויפט מלווה את המאמר בשלל לינקים לדיונים בבלוגים וערוצי מדיה אמריקאיים, למתעניינים מומלץ מאוד לקרוא את המקור ולחקור את הלינקים הללו. — פיגו.

הטקסט המקורי

השבוע, שלושה אסירים במתקן הכליאה בגואנטנמו (קובה) התאבדו בתליה בתאיהם בעזרת סדיני המיטות שלהם. “אין לחיים שום ערך עבורם, לא שלנו ולא שלהם,” אמר מפקד המתקן, אדמירל הארי האריס, על האנשים שהרגו את עצמם. קל להבין את תסכולו של אדמירל האריס, שבמשך שנים דאג לאסירים הללו, וכל גמולו היתה ההתקפה המתוכננת והמתואמת הזאת. ואמנם, שומרים אמריקאיים כבר הצילו 23 אסירים מ-41 נסיונות התאבדות והאכילו בכפיה מאות אסירים שפתחו בשביתות רעב, בעוד הטרוריסטים הללו ממשיכים לנהל מבצעים רצחניים כנגד עצמם. אחד מהאנשים היה אמור אף להשתחרר, רק שאיש לא הודיע לו, כך מסתבר. אם קיימת היכן שהוא הוכחה טובה יותר לפער העצום בין ערכיות החיים בשתי התרבויות שלנו, אני לא מכיר אותה.

המבקרים טוענים שהאסירים סובלים מייאוש קשה ומתחושת אין אונים חריפה משום שהמערכת ממשיכה להתנגד לנסיונות להגיש נגדם כתבי אישום ולהעמידם לדין, או לחילופין לשחררם. עד עתה כמחצית מהגברים המסוכנים הללו (וכמה ילדים) כבר שוחררו לאחר שבילו שנים במתקן, ומשמעות הדבר ש-460 האסירים שעדיין כלואים בו הם לבטח אנשים רעים מאוד. רבים מהגברים הללו לא שוחררו מסיבות הומניטריות בשל הדאגה הכנה לשלומם במידה ויוחזרו לממשלות שנוהגות באופן קצת פחות תרבותי מהממשל האמריקאי. הסנטור ארלן ספקטר האשים את ממשל בוש בנקיטת מדיניות לך ושוב בכל הנוגע לשאלותיו על גורלם של האסירים ולטענות שהאישומים כנגדם מבוססים על “עדויות שמיעה מהזן הקלוש ביותר.” הוא נשבע להילחם במה שלדידו הינו חוסר צדק על ידי קביעת שימועים שסופם להידחות עד זרא, ושליחת מכתבים כנים להפליא. למרבה הצער, הגברים הללו ופרקליטיהם אינם מורשים לעיין בראיות כנגדם בגלל סיווגן כסודי ביותר, מה שגרם לארגון אמנסטי הבינלאומי לכנות את מתקן הכליאה בגואנטנמו “קפקאי.” אלא שאני סבור שגואנטנמו קפקאי במובן הטוב של המלה. בכך שאין מאלצים את הכלואים להתמודד עם המתח והקושי של הליך האישום התקין, חוסכים מהם את הצורך להיחשף לתוצאותיו השליליות של המשפט, מאחר שודאי כמעט לחלוטין שסיומו יהיה בהרשעה, אף כי נראה שהאסירים מעדיפים לבצע בעצמם, בטרם עת, את גזר הדין הבלתי נמנע.

אף שהמדיה עשתה לרוב את תפקידה כשסירבה להעניק לעצורים הללו את תשומת הלב שלא מגיעה להם, הכשל במניעת התקרית הזאת, שהורידה את שיעור ההשרדות בכלא מ-100% לסביבות השיעור העדיין-ראוי-להערכה של 99%, שיחק למרבה הצער הישר לידיהם של הטרוריסטים. דוברת משרד החוץ קולין גראפי קראה להתאבדויות הללו “מהלך טוב של יחסי ציבור” ו-”תעלול פרסומאי,” ציטוטים שלמיטב הבנתי פירושם שהעצורים הם מן סוג של דייויד בליין (קוסם אמריקאי – פיגו), אם כי מצליחים יותר, בסופו של יום, בהשגת המטרה המיועדת.

האדמירל האריס חושש מכך שההתאבדויות הן למעשה פעולות מלחמתיות נגד ארה”ב. “אני מאמין שלא מדובר כאן במעשה של ייאוש, אלא במהלך של לוחמה אסימטרית המנוהלת נגדנו,” אמר האריס. לוחמה אסימטרית היא טקטיקה בה נוקט אויב חלש יותר על מנת להפתיע ולבלבל את יריבו. על מנת להשיב את הסימטריה לזירה, הצד שלנו ייאלץ להתמקד יותר ויותר בטקטיקות של הרס-עצמי ולנטוש עקרונות וערכים אתיים מסוימים שעוצרים בעדנו ומאפשרים ליריבינו להנות מנקודות חולשה שביכולתם לנצל על מנת לפגוע בנו בחזרה, אסטרטגיה שאנו משתמשים בה זה זמן מה, ובהצלחה מסוימת, בעיראק.

באופן מקרי לחלוטין, אותו האריס התנבא, בראיון בחודש שעבר, שמישהו ימצא את מותו בגואנטנמו, ואף ניסה לנחש את התוצאות. “אנחנו נעמוד בפני שאלות רבות, ובצדק. שאלות לגיטימיות. מדוע מת האדם הזה? האם היתה לנו יד בדבר? האם המוות ארע בנסיבות טבעיות? ואני מאמין שגם אם אמנם יהיה המוות כתוצאה מסיבות טבעיות, עדיין ניאלץ לספוג ביקורת,” אמר האריס. לרוע המזל, התקפות מעין אלה מצד העיתונות ומצד גורמים אחרים בשמאל על אמינותה של ארה”ב, תהפוכנה בסיכומו של דבר לנבואה שמגשימה את עצמה, כפי שהסביר פיטר אינגמי: “הסכנה האמיתית היא שהאנשים שתומכים במלחמה יגיעו לנקודה בה נאמר ‘עדיף ללכת כזאבים ולא ככבשים.’ בנקודה הזאת השמאל יוכל לחגוג את הצלחתו להפוך את הצבא שלנו ואת אלו שתומכים בו למי שהם טוענים שאנחנו. יחד עם זאת, ברגע שזה יקרה, כל שמץ של כבוד שנותר כלפיהם ייעלם, וכדאי לזכור שצד אחד חמוש בעוד האחר איננו.” במלים אחרות, ככל שהעיתונות נוברת יותר בסיפורים כמו חדיתא, אבו-גרייב והתנאים בגואנטנמו, כך עולה הסבירות שתאונות מצערות תתרחשנה. אם אנשים יאמינו לרע ביותר בלא קשר למעשינו, מדוע עלינו לטרוח לנהוג בהגינות? מצד שני, התוצאה החיובית תהיה הסרת מגבלות מסוימות שמונעות מהצד שלנו להילחם בחזרה.

בכל מקרה נראה שכל מאמץ שאנו עושים על מנת לרצות את מבקרי הכלא בגואנטנמו רק מחמיר את מצבנו. כמה מהגברים ששוחררו כבר החלו לנהל מלחמת יחסי-ציבור נגד ארה”ב, סוג נוסף וחתרני של לחימה אסימטרית. אחד מהאנשים ששיחררנו טוען כעת שהוא עונה בכלא, טענה שממשל בוש שב והכחיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים, למרות שלו רצינו לענות, לא היינו כפופים לתקנותיה של אמנת ג’נבה (אמנה עליה בכל מקרה היה זה ממשל אחר שחתם,) משום שאותם עצורים אינם לוחמים על פי חוק, ולכן תיאורטית לו חפצנו בכך יכולים היינו לענותם, אלא שאיננו משום שהדבר מנוגד לעקרונותינו אלא בנסיבות מסוימות. יחד עם זאת, בסופו של יום אנחנו עשויים לגלות שהדרך היחידה להציל את אותם עקרונות שעושים את המדינה שלנו לאומה הגדולה שהיא, תהיה להקריבם.

הפוסט המקורי נמצא כאן. התרגום נעשה ברשות.