אנקדוטות

[סיפור קצר]

"כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם."

נביאים, ספר ירמיהו  נ”א, פסוק נ”ה.

כשפול פקח את עיניו, באותו בוקר גורלי, הוא ידע שאיכשהו, בלילה, כשישן, השתנו סדרי עולם. משהו שם לא היה אותו הדבר. הוא התהפך על משכבו ועצם שוב את עיניו. בכל זאת, גם הבוקר, שונה ככל שיהיה, לא זימן לו כל סיבה למהר. כמה רגעים מאוחר יותר, החל להבין שהמשהו הזה שהשתנה לא עומד להניח לו לישון. קול המיה דקה ורצופה בקע מאיזשהו כיוון אקראי בחדרו. בתחילה חשב שזה הרדיו בחדר הסמוך שהשאיר פועל, אבל אין לו שום רדיו. אולי השכנים? הוא ניסה להתרכז ולאתר תבנית בתוך הרחש הזורם. לא, לא מוזיקה. יותר דומה… המממ. הוא לא זיהה את המקור.

פול התגורר בדירת שלושה חדרים בשולי מרכז העיר, על קו התפר בין הפרבר הטרנדי לאזור עסקי ההיי טק. מורגל היה בהמולת העוברים ושבים, על טלפוניהם וקולותיהם הרמים. בשאון המכוניות המזהמות, המוניות החצופות והאוטובוסים המעשנים. מה ששמע עכשיו היה אחר. שונה.

סיום תרגולת הבוקר (שיניים, קפה, עיתון, שירותים) מצא את דעתו מפוזרת. ההמיה, כך נדמה היה לו, הלכה והתגברה. הוא ניגש למרפסת חדר המגורים ופתח כמחצה את אחד התריסים, ממצמץ בעיניו כנגד שמש המזרח. בחוץ העניינים, כך נדמה, התנהלו כסדרם. קצב התנודות של העולם תחתיו לא תאם במאום לקצב הרצוף, המושלג, של ההמיה המתגברת באוזניו. הוא תקע לתוכן את אצבעו. זה לא שינה דבר.הוא שלף את אצבעו.

בתחושת מצוקה גוברת, מצא את האייפוד המיושן שלו. 8 ג’יגה חרוכים מרוב שמיעה של רוק משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. סטילי דאן, פליטווד מק, גרייטפול דד. הוא חבש את האוזניות (לא אלה המקוריות של אפל) ולחץ על שאפל. ג’פרסון איירפליין שרו לו באוזן על גלולות. זה הרגיע אותו קצת, ושיכך את השאון המתגבר באוזניו. אבל כשהסיר את האוזניות, כעבור כשעה, השאון חזר. אני משתגע, מלמל לעצמו. זה הקול שעושה הדעת שלי כשהיא יוצאת מעצמה כדי לא לחזור.

שעות הבוקר חלפו להן, חום התחלף בחום עז יותר. המזגן המיני-מרכזי עשה את עבודתו נאמנה, אבל פול הזיע והצטמרר. הוא נזכר פתאום איך אמש, לפני שסגר את היום, הזכיר לעצמו לעשות דבר מה חשוב למחרת. כלומר, היום. הוא ניסה להתמקד. זה היה שם, ממש על קצה חוט מחשבתו. הוא ניסה לאחוז בו, בחוט, אבל שאון ההמולה זינק לפתע לגובה חדש, ופול קרס לרצפה ולפת את ראשו, והחוט נעלם לו מעצמו. מתנשם ומתנשף, על סף בכי, פול השעין את גבו על הקיר, שילב רגליו, והכריח עצמו להתרכז.

זה היה קשה. זה היה הדבר הכי קשה שהוא עשה בכל ימי חייו. אגלי זיעה גדולים נטפו ממצחו על ברכיו החשופות והוא הרגיש כל אחד ואחד מהם. הוא המתין לאגל הזיעה הבא, וכשהגיע, ליווה אותו, מרגע היווצרו, דרך המסע הקצר על לחיו הימנית, עד לצלילה המרגשת וההתנפצות על עור הרגל הבוער. במצב תודעה זה הצליח, סוף סוף, לזהות רמז של הגיון בשגעון. כעת הבחין ששאון ההמולה מורכב היה למעשה מקולותיהם של מאות, אולי אלפים, של אנשים. הוא הצליח להבחין במילים, קטעי משפטים, מלל בלתי ברור ומלל ברור עוד פחות. פול נשם לאט יותר ויותר, הרפה את הלחץ בעפעפיו, שחרר את המתח בזרועותיו. שאון ההמולה גבר ובה בעת נעשה ברור יותר. דרך עיניו העצומות, ראה פול אנשים, נשים, ילדים, מדברים. הוא שמע אותם – את כולם – וזיהה אותם בשמותיהם. הוא לא הכיר אף אחד מהם. שאון ההמולה הלך והתגבר. עוד ועוד מילים, עוד קולות, עוד משפטים וחצאי משפטים וחלקיקי מילים והברות. הוא הלך והתגבר, הלך והתקרב.

עד שחלף בעד פול, ונשא אותו אתו.