אנקדוטות

החודש לפני חמש שנים אנקדוטות עלה לאוויר. מאז ייסודו, הבלוג התאפיין בנושאי כתיבה חופשיים ובהעדר אג’נדה נושאית יחידה ומוגדרת. אפשר להגיד שעסקנו כאן הרבה בעניינים הקשורים לאורח החיים הדיגיטלי, בעסקי הווב והתוכנה, ובמדיה. אבל כתבנו גם על דברים אחרים. וכך גם יהיה בעתיד.

מה שכן, בשנים האחרונות צצו במות אחרות שמכסות את התחומים שכן ציינתי למעלה, ובצורה מכוונת ומקצועית יותר מכפי שאנקדוטות אי פעם התיימר לעשות. יחד עם הירידה בהספק הפירסום האישי שלי, ומצד שני השאיפה למקסם את החשיפה של הפוסטים המקצועיים יותר שכתבתי לאחרונה ושארצה לכתוב בעתיד, הגעתי למסקנה שבשלב זה עלי לדאוג להתאמה גבוהה יותר בין התוכן שאני כותב לפלטפורמה עליו הוא מתפרסם.

לפני מספר שבועות פניתי לגל מור, המייסד והכותב הראשי בבלוג חורים ברשת, לטעמי הבמה העצמאית המובילה בתחומה בישראל, והצעתי שאכתוב אצלו. כך נפתחה הדרך לשיתוף פעולה, במסגרתו פירסמתי עד היום שני פוסטים, וראיתי כי טוב. יתרה מכך, בעקבות שיחות נוספות, הסכמנו שאפרסם מדי שבוע פוסט בנושא מקצועי שקרוב בימים אלה לליבי בשל עיסוקיי. מעתה, פוסטים שאכתוב הקשורים לתחום –Enterprise 2.0 (מושג שאני לא נוטה להשתמש בו אך הועדף בשל הפופולריות שלו), יתפרסמו בחורים ברשת. באופן מדויק יותר, בכוונתי לכתוב על תהליכי המאקרו שמתלווים לחדירת הווב הצרכנית (the consumer web), אותה אתם מכירים דרך אתרים ושרותים כמו פייסבוק, טוויטר, foursquare ורבים אחרים, אל המרחב הארגוני והעסקי. ואם אתם מחפשים הסבר טיפה מפורט יותר, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה שעלה היום ב’חורים ברשת’.

אנקדוטות ימשיך להיות הבית שלי בכל הקשור לכתיבה חופשית בנושאים מגוונים, ככל שתנוח עלי הרוח, כפי שהיה עד עתה. בהזדמנות זאת, אני רוצה להודות לכל קוראי אנקדוטות באשר הם. יצרתם לנו כאן במה שמכבדת את הכותבים והתוכן, ושמתאפיינת בקהל קוראים קבועים גדול יחסית לפלטפורמות עצמאיות. ועל כך תודה.

עידן.

פרשת ההטרדות המיניות בהן נקשר שמו של יצחק לאור יוצרת ענין בכמה וכמה רמות: הנושא החשוב, המושא המוכר לרבים והמימד הפוליטי של עשייתו, התפקיד שממלאות המדיה החדשה והמסורתית בפרשה. בנוסף, הנגישות הגבוהה של הציבור לדיון בפרשה, והאפשרות של רבות ורבים להביע את דעתם ולהשתתף בו, יוצרים סיטואציה חברתית שמרתק להתבונן בה, וכמו ניסוי בפיזיקה קוונטית, להשפיע עליה דרך ההתבוננות בה, כפי שפוסט זה מתיימר לעשות.

אתמול בבוקר הגעתי למאמר שפירסם חנוך מרמרי בעין השביעית, ובו הוא מתייחס לפרשה. המאמר עורר בי חוסר נוחות שהתקשיתי להבהיר לעצמי בתחילה. מאחר שטרם צפיתי בתחקיר של “המקור” שפוצץ את הפרשה, לא חשבתי שיש בידיי מספיק פרטים כדי להתיחס לענין בצורה פרודוקטיבית. אבל מאוחר יותר קראתי את דבריהם של רביב דרוקר איש “המקור”, ואת הדיון המתמשך אצל נעמה כרמי, וקיבלתי חיזוק לרושם העיקרי שלי: חנוך מרמרי, שאת כתיבתו ודעותיו שאני קורא ב’עין השביעית’ אני מעריך מאוד בד”כ, מעד ובגדול. חנה בית הלחמי ניסחה זאת בחריפות בתגובה שלה אצל דרוקר:

קראתי עכשיו את המאמר של מרמרי וזה מניפסט עלוב מאוד של (1) מגננה סרת טעם על הארץ, מנהליו, עצמו. (2) רשת ביטחון (ככל שאני לא אוהבת לתת סופרלטיבים ומעדיפה לדבר בסאב טקסטים – אני חשה צורך להדגיש – רשת ביטחון פאתטית) ללאור. אני מסיקה שכרגיל במקרים כאלו – רשת הביטחון לגבר שנתפס היא אחוות אלו שעדיין לא נתפסו (כתבתי על זה למיטב זכרוני בהקשרים אחרים בעבר – החברים של מרדכי, גולדבלט ואחרים).
מוטב היה למאמר הזה שלא ייכתב.

אני לא יודע לגבי “אחוות אלו שעדיין לא נתפסו”, זו אמירה קשה למדי. אבל אני מודה שמזמן לא התכווצתי כך במושבי כפי שעשיתי כשקראתי את הטקסט של מרמרי, כמו שקרה גם לבירנית גורן. כמו תמיד, אני בטוח שמה שהתרחש מאחורי הקלעים ושהוביל להחלטתו של מרמרי לכתוב, ועוד יותר – מה שלא נכתב, מעניין אף יותר ממה שכן נכתב וגלוי לעין. האם לאור או מישהו מקרוביו פנה למרמרי ורמז לו שרצוי שיתיחס לפרשה? האם יש כאן מקרה קלאסי של סולידריות גברית? או שיש כאן משהו אחר, אפל יותר? משהו הרי גרם למרמרי לכתוב מאמר שרק אדם קהה חושים יפספס את המגמתיות והסלקטיביות שלו בהתיחסות לפרשה ופרטיה. למשל, האופן בו מרמרי נטפל לשאלת ההיררכיה המעמדית המדויקת בין יצחק לאור להגר להב, והמלים הרבות מדי שהוא מקדיש לחשיבותו של לאור במערכת העיתון. או המשפט הבא:

מי שעוסק במלים יודע כי לא רק אמירתן קובעת את מידת הרעילות שבהן, אלא גם לנסיבות שבהן הן נאמרות יש משקל רב. להקשר הסביבתי, לאינטונציה, להבעת הפנים, להדדיות שביחסים בין בני השיח, לטיב היחסים בקבוצה כולה. מי שעוסק במלים יודע כי מה שיוצא מפיו של אדם בנימה משועשעת עלול להתפרש לפעמים אצל בן-שיחו כהעלבה מרושעת.

המשפט הזה מקומם לא כי הוא שגוי; הוא לא, יש בו אמת שמעוגנת בנסיון החיים של כל אחד מאתנו שעבד עם בני אדם, כלומר, כולנו. הוא מקומם כי בהקשר בו נכתב הוא מתחסד (לא צריך להיות “מי שעוסק במלים” כדי להבין את האמירה; אפשר לחשוב שרק אנשי מילה וספר יודעים מה זה הומור שחור), וגם כי זה נשמע יותר מדי כמו תירוץ שנועד להצדיק את התנהגותו של עמית שסרח.

*****

מענין לענין בענין קצת קשור, ראוי ומומלץ לקרוא את דבריו של מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות, שם התיחס לפרשיה הבלתי נתפסת של הרב אלון והגלות שלו במגדל. אמש בחדשות ערוץ 2 שודרה כתבה בנושא, ואנשי חצרו ומלחכי כף ידו של הרב הנכבד במגדל כיכבו בה במופע פרימיטיבי של פולחן אישיות ועיוורון מוסרי. כמו שליו, שכתב את הטור מן הסתם לפני שידור הכתבה, גם אותי הם מגעילים.

אמש שודר בתכנית “המקור” בערוץ 10 סרטו של עומר בנוביץ’, שעקב במשך השנה האחרונה אחרי התקדמותו של עמרי כספי מעוד שחקן בשורות מכבי, לעשיריה הראשונה של שחקני השנה הראשונה באן.בי.איי. הכתבה היתה מעניינת ומרגשת, כי סיפורי הצלחה מיוחדים תמיד מעניינים, וכי עמרי כספי הוא אחרי הכל הישראלי הראשון שמשחק בליגה שנחשבת לטובה בעולם.

אבל היה בה משהו נוסף. ובגללו, אני ממליץ לכם לגשת לאתר של נענע10 ולצפות בכתבה, אם לא צפיתם בה אמש. תחזרו לכאן כשתסיימו:

המרוץ לצמרת של עומרי כספי: צפו בסרט המלא

הבחנתם בזה? אני בטוח שכן. זה בולט בכל שוט של כספי, בכל שניה שהפוקוס על הפנים שלו. בכל תנועה שלו, בשפת הגוף שלו, אפילו בבחירת המילים שלו.

כן, יש לו כשרון לכדורסל. יש לו את הגובה והאתלטיות. כן, יש לו משפחה מדהימה שהתגייסה כולה למענו. יש לו אח שעזב הכל ובא לחיות אתו כדי לדאוג לכל הדברים שאדם מן השורה צריך בדרך כלל לדאוג להם בעצמו. מרתק לראות איך הכל סובב סביבו, הכל נעשה למענו, כדי שיצליח. אבל זה לא הכל. יש שם עוד משהו.

במהלך הצפיה בסרט הלכה וגברה אצלי התחושה שאני רואה משהו נדיר. משהו שמדי פעם, לעתים לא קרובות מדי בעולם העסקים, יצא לי לראות אצל מנהלים בכירים, מייסדי חברות ויזמים. בדרך כלל, לא תמיד, זה התלווה לתכונות אופי לא נעימות במיוחד, אבל אני לא מכיר את עמרי כספי ולא יודע להגיד דבר על אופיו.

תחזרו שניה לסרט, תגיעו לאחד מהקלוז אפים של כספי, ותקפיאו את התמונה.

תסתכלו לו בעיניים.

האיש מונע. יש לו שם בפנים מנוע בעירה שמספק לו דרייב אדיר להצליח במה שהוא עושה. עצם קיומו של הדרייב הזה לא נדיר כל כך. אני בטוח שכל אחד מכם מכיר אנשים מונעים, ושכמה מהקוראים כאן הם בעצמם כאלה. אבל כשזה מגיע עם חוגת העוצמה מסובבת עד הסוף, ועם השילוב הסביבתי הנכון, למשל של משפחה סופר תומכת, נתונים פיזיים, ויכולת בסיסית לשחק טוב את המשחק – התבשיל נהיה קטלני. מלקולם גלדוול כתב ספר על התופעה הזאת, של המצליחנים הגדולים באמת.ה- Outliers. אליבא ד’גלדוול (שהתברך בעצמו בכשרון מיוחד לייצר ספרים שלמים סביב תובנה בודדת שמספיק פרק אחד כדי להבין אותה,) את הסיבות להצלחה פנומנלית צריך לחפש בתנאים הסביבתיים שבהם צמחה. זה כמובן נכון גם כאן. אבל שוב, יש אצל כספי את המשהו הנוסף הזה, שהופך שחקנים מצוינים למייקל ג’ורדנים ומג’יק ג’ונסונים, או לחלופין, מנהלים מצליחים לביל גייטסים וג’ק וולשים.

אני לא יודע אם כספי הוא שחקן מצוין ואם הוא יהיה הדירק נוביצקי הבא. איש לא יודע לאן כספי עוד יגיע. לכל בנאדם יש את הפוטנציאל שלו, ואולי הפוטנציאל המירבי של כספי הוא להיות שחקן של 15 נקודות בממוצע למשחק. אולי הוא יבלה את כל הקריירה שלו באן.בי.איי, ואולי בעוד שלוש ארבע שנים הוא יתקבע במקום נמוך ברוטציה ויחליט לחזור לאירופה. זה לא משנה. הדרייב שלו תמיד יהיה שם. אני צופה לו גדולות, והוא מעורר בי השראה.

התמונה מהאתר הרשמי של כספי.

תראו, בגדול, אני אמנם גיק, אבל לא בדיוק שייך לעדות המתלהבים שהופכים כל גדג’ט חדש לאביזר פולחן. כך, במשך השנים, הקרבות הנצחיים בין אנשי המק לאנשי הפי.סי. עברו מעל לראשי בלי להשאיר חותם מיוחד. כן, אמרתי לעצמי, זה אחלה מחשב ומגניב והכל, אבל לא צריך להגזים. בכלל, הרעיון שהמחשב שלי יהיה יותר מגניב ממני (לא קשה כל כך, במחשבה שניה) קצת הפריע לי.

עד שקיבלתי מהמעסיק שלי מק.

ולא סתם מק. מקבוק פרו. כזה יפה, עם גוף יוניבודי אלומיניום, שזה אומר משהו חשוב שקשור לאופן הייצור, אבל מבחינתי מתבטא בזה שמבחוץ המחשב הוא פשוט, איך לומר את זה, כוסון. אין, אין כמו להיכנס לבית הקפה המזדמן, להתיישב, להביט סביב על כל מחבקי הלפטופים למיניהם, ואז, בתחושת עליונות מתנשאת, לשלוף את החמש עשרה אינץ’ שלי ו… טוב, אני נסחף. אבל אם עבדתם על מקבוק, אתם יודעים על מה אני מדבר: מערכת ההפעלה שעולה תוך שניה מהרגע שהמכסה התרומם; המקלדת המוארת; המסך, אוי, המסך; הטיפוגרפיה שעושה כל כך נעים לעין; שלל האפליקציות שבחיים לא נגעתי בהן אבל זה נורא נחמד שהן שם; הרמקולים האיכותיים; הטיפול בחיבוריות אלחוטית. בקיצור, זו חתיכת חומרה שמגיעה דבוקה חזק לתוכנה שרצה עליה ויוצרת חווית משתמש מהודקת מהסוג שלא מקבלים משום חומרת מחשב אחרת.

זה היה לפני שלושה חודשים. אחרי כן חוויתי תשעים ימים של שכרון חושים, אם תרצו. ולפני שבועיים, זה נגמר. עם ההזדכות על הציוד, העברתי גם את המקבוק פרו לידיים אחרות.

לילות ארוכים לפני כן ביליתי רכון על המסך, מחפש דרך להשיג לי אחד כזה במחיר שלא יגרום לי לחידלון בנקאי ולזוגתי להשליך אותי מהבית דרך התריס הסגור. יום אחד קיבלתי טיפ אנונימי ששלח אותי, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, לאחת הגינות החשוכות בעירי. שם, בנקודה שנקבעה מראש, עמדתי ולחשתי לשיחים, אני כאן בשביל המקבוק פרו. אחרי שניות ארוכות של דממה מקפיאה, השיח לחש לי בחזרה בקול צרוב מצינגלה: הוא חדש מהקופסה. קניתי אותו לפני שנה אבל אין לי לב להשתמש בו, הוא כל כך יפה וטהור. אני מוכר לך אותו במחיר מציאה. רעדתי, ולא מקור. כמה? שאלתי בתקווה. השיח נקב במחיר. בדמיוני ראיתי אותי חוזר הביתה עם המחשב המופלא, מאושר ועליז, אוסף את חפציי ונפרד מהאשה והילדים, בדרך לרצות שבע שנים של עבדות כדי להחזיר את העלות. ראיתי אותם בוכים, אבא אבא, לאיפה הלכת, ואת אמם מחבקת אותם ואומרת, בקול חנוק, הוא הלך אחרי האהבה. כשהוא יחזור תהיו בדיוק בגיל שבו תוכלו לשנוא אותו הכי חזק שאפשר. מצד שני, אתם יודעים כמה עולים החוגים המחורבנים של הילדים? בחישוב זריז, אם אמנע מהם להתאמן להיות הז’אן קלוד ואן דאמים או הזלטאן איברהימוביצ’ים הבאים של רמת השרון, אוכל לחסוך מספיק כדי לקנות מקבוק פרו בעוד שישה שבועות בדיוק. אגב, לא היה לי אומץ לנסות את הטיעון הזה מול אמא שלהם.

כמו שיגיד לכם כל כלכלן מתחיל, בכלכלה חופשית השוק קובע את המחירים. במקרה של המקבוק פרו, מדובר בשוק תאב בצע ומניאק שיודע שהוא מוכר לכם טריפ טוב, ושאם רק תעלו עליו פעם אחת, אף פעם לא תרצו לרדת. מה שאומר שהמחשב שהיה לי מהמעסיק היה שווה, להערכתי, הרבהמאודדולרים. מחיר שבסדר הגודל שלו אפשר לקנות לפטופ חלונאי חזק פלוס נטבוק משודרג, ויישאר עודף לקנות אלה בשביל להרביץ למקבוקיסטים המתנשאים מהקפה. אין לי את הכסף הזה. כלומר יש לי, אבל הוא אמור לסייע לנו לרכוש דברים שוליים אחרים כמו דלק לאוטו (בשביל להסיע את הילדים לחוגים) ואוכל מהמכולת (כדי להאכיל אותם אחרי שהם חוזרים) . ניסיתי לבחון אפשרויות למפרטים מוחלשים, אפילו בדקתי מחיר של המקבוק הרגיל, רחמנא ליצלן. לא עזר. בסופו של דבר נאלצתי לוותר. ביליתי יומיים במחקר שוק נטול חשק ונחשפתי לעולם אפור ומשעמם של מחשבים ניידים מכוערים ונכים. מצאתי לפטופ של LG שעונה לדרישות המינימליות שלי, כלומר מספיק טוב כדי שלא אנפץ אותו על הקיר אחרי חמש דקות של עבודה, וחזרתי לעולם הפי.סי.

מה אומר לכם. אני שונא את האם אמא של הלפטופ החדש שלי. מסכן, לא אשמתו. דווקא חלונות 7 היא מערכת הפעלה סבירה בהחלט. אבל הסיבה שהתאהבתי במק לא קשורה ללאופרד שרצה עליו. לדעתי לא ניצלתי יותר מ-10% מהיכולות שלה. היא קשורה לאותה חווית משתמש שהזכרתי למעלה. וגם לי יש גבולות כשזה מגיע למחיר שאני מוכן לשלם עבורה. מה שמזכיר לי, מישו נוסע לארה”ב בעוד שלושה חודשים? שמעתי שיש קורא עיתונים חדש. תשעה אינצ’ים של שכרון חושים, עולה רק 800 דולר. אני כבר מתקשר לבטל את החוגים של הילדים. ממש אחרי שאעדכן את אמא שלהם.

כמו שתקראו בכל חור בזמן הקרוב, אפל זה עתה השיקה את מכשיר הקסם החדש שיהפוך את הסלון שלכם למקום א-סוציאלי עוד יותר מכפי שהיה עד עתה. קשה שלא להילכד באוירת ההתפעמות הגלובלית מהגאונות של ג’ובס, ואין לי כוונה להתאמץ כל כך. נהפוך הוא. אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאלמנט אחר בסיפור המדהים של החברה הזאת. אני קורא לו אלמנט התכנון התבוני.

כדי להסביר אותו, נשתמש בפורמט שכולכם מכירים, במטרה להדגים מדוע קל לטעות ולחשוב שהכל היה מתוכנן מראש.

אילו היה משיק חנות מוזיקה, ולא היה מוציא לשוק נגן מוזיקה נייד חדשני – דיינו.
אילו היה משיק נגן מוזיקה נייד חדש, ולא היה כולל בו יכולות וידאו – דיינו.
אילו היה משיק נגן מוזיקה ווידאו חדש, ולא היה כולל בו יכולות סלולריות – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי חדש, ולא היה כולל בו מסך מגע מהפכני – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי חדש עם מסך מגע מהפכני, ולא היה מאפשר לצלם באמצעותו בוידאו – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי ונגן מדיה עם מסך מגע מהפכני, ולא היה פותח אותו למפתחים – דיינו.
אילו היה משיק פלטפורמת פיתוח למכשיר הסלולרי, ולא היה כולל בה מנגנון הפצה לאפליקציות – דיינו.
אילו היה כולל בה מנגנון הפצה, ולא היה משלב אותה בחנות המדיה הקיימת – דיינו.
אילו היה משיק מחשב לוח חדשני, ולא היה כולל בו את כל האמור למעלה (למעט יכולות סלולריות) – דיינו.

על אחת כמה וכמה, שהוא השיק מחשב לוח חדשני בעל עיצוב מהמם, שכולל בתוכו את חנות האפילקציות והמדיה, מה שמאפשר באבחה אחת להפוך אותו גם לקורא ספרים ועיתונים אולטימטיבי לסלון ולמיטה ולכן ממקם אותו בעמדה מצוינת ליצור ולהשתלט על שוק מותרות חדש.

באמת, כשמביטים לאחור, קשה שלא לחשוב שסטיב ג’ובס פשוט תיכנן את כל המהלך האפי הזה. החלקים נראים במקום כאילו כך הם היו אמורים להיות אילו תוכננו על ידי אסטרטג-על בעל כוחות נבואיים. אני קורא לזה אלמנט התכנון התבוני, כי זה דומה להפליא לטיעון של מצדדי התכנון התבוני בארה”ב, במאבקם המתמשך נגד מצדדי הברירה הטבעית: בדיוק משום שהעולם כל כך מורכב ומכיל כל כך הרבה פתרונות גאוניים-למראה לבעיות סבוכות להחריד, מתחייב קיומו של מתכנן תבוני שהגה את הפתרונות הללו. מאוד מפתה, אבל גאון ככל שסטיב ג’ובס יהיה, אין שום סיבה לייחס לו כוחות אלוהיים. בהחלט יש כאן אסטרטגיה סדורה, הגיונית ואפילו מבריקה. אבל היא מבריקה דווקא משום שהיא כוללת בתוכה רכיבים דינמיים, שבאו לידי ביטוי בהחלטות שאפל לקחה בתגובה להתפתחויות עליהן לא היתה לה שליטה. גדודי ההאקרים שפרצו את האייפון ופיתחו עבורו אפליקציות לא הותירו ברירה לאפל – חברה שידועה לשמצה באובססית השליטה שלה בתהליכי ורכיבי הפיתוח של מוצריה – אלא לחשוף למפתחים את הפלטפורמה בצורה מסודרת ולאפשר להם לפתח עבורה אפליקציות. והאיטיונס נולדה קודם כל כאלטרנטיבה לתוכנות ניהול המדיה הישנות (היום היא כבדה ושנואה בדיוק כמוהן), ורק עם הזמן התפתחה למנגנון הפצה דיגיטלי של כל דבר שמכשירי אפל השונים יכולים להריץ, בעיקר בזכות מנגנון הבילינג הפשוט כל כך שלה: אתה נרשם פעם אחת, מכניס את פרטי האשראי, ומאותו רגע ועד בכלל נדרש רק לסיסמא כדי לבצע רכישה.

כך גם התוצר הסקסי האחרון מבית היוצר הג’ובסי. מחשבי לוח הם לא דבר חדש, ועד כה לא היו הצלחה גדולה. ודאי שאף אחד מהם לא השתלט על המרחב הביתי. אבל כשיש לך את הבלעדיות על שפה עיצובית שכבר הוכיחה את עצמה במגוון של מכשירים; כשיש לך מנגנון הפצה סופר נוח בילט-אין; כשיש לך תשתית אידאלית למכור כל סוג מדיה דיגיטלית, לרבות ספרים אלקטרוניים – כשיש לך את כל אלה, קשה יותר לפספס מאשר להצליח, גם בשוק שלא ממש המריא עד היום.

פוסט זה פורסם במקביל ב’חורים ברשת’.

כן, אני יודע שאני איטי, ושאני כנראה האחרון מבין צופיה האדוקים של Dollhouse שגילה שהעונה השניה הנוכחית של הסדרה היא גם האחרונה שתשודר, כי פוקס ביטלה אותה. כנ”ל העונה השלישית של Sarah Connor Chronicles, שאני, כמו מחזר פתטי, מצפה להופעתה במרחבי הטורנטים כבר כמה שבועות, ולא טורח לבדוק, נניח, בויקיפדיה ולגלות שגם הסדרה הזאת בוטלה. לפני שנתיים זו היתה Jericho שבוטלה לאחר עונה אחת, למרות מחאת הבוטנים המפורסמת של המעריצים. ולפני כמה שנים זו היתה Firefly, סדרת המד”ב הטובה ביותר שלא ראיתם. איך אומרים? בית הקברות של הסדרות הטובות הולך ומתמלא.(בתמונה משמאל: נפגעת Firefly ו-Sarah Connor. לאחרונה נצפתה בשני פרקים של Dollhouse. אין כמו קרוס-אובר משובח בשביל לעשות לגיק כורסה את היום. התמונה ברשיון CC מויקימדיה.)

לא יודע. אולי עוד נותרה בי מן תמימות שכזאת, של העידן הפרה-ציני של עסקי הטלויזיה. אז, כשסדרה היתה עולה לאויר, אם היתה אפילו קצת טובה ויותר משני אנשים צפו בה, אפשר היה לסמוך על לוח השידורים שגם בשבוע הבא היא תשודר. כמובן, מאז ומתמיד מתקיימת ברירה טבעית בעולם סדרות הטלויזיה; אבל משהו התקלקל שם בעסק. הברירה כבר לא טבעית כשהיתה. כי – כך נדמה לי לפחות – אם פעם סדרות היו יורדות כי הן פשוט היו מחורבנות, היום גם סדרות איכותיות מאוד עפות מהלוח בתדירות גוברת והולכת. איכשהו, ככל שהזמן עובר, הקשר בין איכות הסדרה לאורך החיים שלה, הולך ומתנתק.

הקורבן האחרון, במקומותינו דווקא, היא ה’מירוץ למליון’, בעיניי תכנית ריאליטי עדיפה בכמה דרגות על הזבל המחריד שארז טל וגיא זוארץ מלעיטים אותנו בו. אלא שעלויות ההפקה שלה יקרות מדי, ובשבוע שעבר החליטה רשת לבטל את ההפקה. אפשר להבין את הסיטואציה. אחרי הכל, מדיה היא עסק קר ומחושב. פותחים אקסל, מחשבים כמה סלוטים לפרסומות יש בכל פרק, כמה פרקים, בכמה אפשר למכור כל סלוט, וכו’ וכו’, ומגיעים לשורת ההכנסות התחתונה. בצד השני שמים את הוצאות ההפקה והעמלות למשרדי הפרסום ועוד כל מיני תקורות, ובסוף משווים את השורות התחתונות, רואים אם שורת הרווח ירוקה או אדומה, ומקבלים החלטה. די פשוט. ובתור מדרון, גם די חלקלק. לא כי המרוץ למליון היא סוגה עילית שהעלמותה תיצור חור שחור בתרבות הישראלית. ממש לא. היא פשוט מייצגת מגמה מאוד שלילית, בעיניי לפחות.

חזרה לתמימות: אני שייך לאלה שרואים במסך הביתי, גם אם הוא כבר לא קטן, אמצעי בידור ולא רק סם מערפל חושים. אני גם מאלה שחושבים שאמנות טלויזיונית היא לא בלתי אפשרית. אמנם אתם רשאים להתווכח אתי כשאני טוען שג’וס וידון הוא אמן טלויזיה מהדרגה הראשונה, אבל הויכוח יהיה חסר טעם בדיוק כמו להגיד לאמא שלי שאת הזמן שהיא מאבדת מול האח הגדול היא לא תקבל בחזרה לעולם. בשני המקרים, רק עמדת הצופה קובעת. וזה עבד מצוין כל עוד החוקים היו החוקים הישנים. כל עוד אפשר היה לסמוך על כך שאותה יד עלומה שחורצת את גורלה של התכנית בוחנת קריטריונים שאינם אך ורק כלכליים יבשים. שגם איכות היצירה קובעת, וכך גם היכולת שלה לספק את צרכיו התרבותיים/בידוריים של קהל נישה ולא רק של הציבור הרחב. ושמישהו עם עיניים ביקורתיות וחוש טעם מפותח בוחן את הפיילוטים ורואה את הסדרות המיועדות לשידור ויודע לזהות כשיש שם משהו מיוחד. ובעיקר, שיש לערוץ את אורך הרוח לשדר את הסדרה גם אם הרייטינג נופל מהתחזיות.

אגב, יש לי שאלה למבינים בתחום: כשערוץ שידור בוחן את כדאיות ההפקה והשידור של סדרה, הם לא מחשבים גם את ההכנסות העתידיות מערוצי הפצה כמו די.וי.די וסינדיקציה? ברור שזה לא תופס לריאליטי כמו המירוץ למליון. אבל לכל הסדרות שהזכרתי למעלה יש פוטנציאל גבוה בקרב קהלי יעד ספציפיים, גלובליים ולא קטנים כל כך. ואלה קהלים שמגיבים טוב גם לאינטרנט, גם לדי.וי.די וגם לסינדיקציות.

אז אני תמים. שוט מי. ואני ממשיך להתלהב מסדרות חדשות, וקונה את ההייפ לפני כל עונת שידורים. ומתענג על הפרקים הראשונים. ואז, במוקדם או מאוחר, מגלה ששוב זה קרה, ושוב הפרידה המוקדמת מהדמויות, ושוב הסיפוק שנפגם. וזה גורם לי לחשוב שמשהו במודל העסקי של הטלויזיה שבור, והגיע הזמן לתקן אותו. אני לא יודע מה. אני לא מתיימר להבין בעסקים האלה. אילאיל גינות כתבה לא מזמן אצל חורימבה על כך שיוצרים כמו וידון מעבירים את פעילותם לאינטרנט (אם לא ראיתם, פנו לעצמכם 45 דקות וצפו בשלוש המערכות של המופע הנפלא של ד”ר הוריבל. להשיג באמאזון או בטורנט הקרוב לביתכם). זה נחמד, אבל מבנה העלויות של סדרות מושקעות עדיין לא מאפשר מעבר מלא להפצה באינטרנט, למרות שכערוץ הכנסות משלים זה בטח יכול להוסיף.

בינתיים, יש לי חוק חדש. אני לא מתחבר לסדרות חדשות לפני אמצע העונה השניה. ובלי לבדוק קודם בויקיפדיה.

הלילה, ב00:04 זמן ישראל נקבע מותה של השחקנית האמריקאית בריטני מרפי בביה”ח סידר סיני בלוס אנג’לס בעקבות דום לב. מרפי הובהלה למקום לאחר שבעלה הזעיק את כוחות ההצלה כשהתמותתה בביתה, ככל הנראה ממנת יתר. מרפי פרצה לתודעה בשנות ה-90 ושיחקה בסרטים הוליוודים רבים ומוכרים כמו Cluelessו- 8Mile. בלוג הבידור הגדול ביותר בארה”ב TMZ היה הראשון לדווח על המקרה כעבור שעה וחצי בלבד. בעיני היא תיזכר בעיקר כמי שבמותה הביאה את בשורת ה-real time להמונים.

אחד השימושים המעניינים ביותר שאפשר לעשות באמצעות גוגל הוא לנתח אירועים חדשותיים. בשיאו של האירוע נרשמת נהירה מאסיווית למנוע החיפוש על מנת לקרוא עוד פרטים או למצוא מידע רלוונטי. הדוגמא הטובה ביותר מהתקופה האחרונה היא מותו של מייקל ג’קסון, שהביא לזינוק אדיר בחיפוש מידע רלוונטי.

עד לפני שנה או שנתיים כשקרה אירוע כלשהו, שמעתי עליו בדרך כלל ברדיו (שהוא מדיום הזמן האמיתי הראשון), כמובן שגם ניגשתי לגוגל למצוא מידע, אך לרוב לא ממש ראיתי את הסיפור העדכני בתוצאות. בשנה האחרונה, הרצון של אתרי אינטרנט להיות הראשונים לכסות אירוע יחד עם השימוש הגובר בטוויטר והיכולת המדהימה של גוגל לאנדקס מידע תוך מספר שעות שינה את התמונה. אפילו הפוסט הזה יאונדקס על ידי גוגל תוך שעה-שעתיים לכל היותר.

אבל לאחרונה הרף עלה וכל המהירות הזו כבר לא מספיקה. טוויטר האיץ את המהפכה שנחזתה מראש עוד מראשית עידן הבלוגים: כיסוי של חדשות בזמן אמת, ללא תיווך של התקשורת. למרות זאת, במקרים האחרונים בהם טוויטר אפשר את העברת המידע המהירה, היה נדמה שקשה לקבל תמונה מלאה של ההתרחשות. במהלך מהומות הסטודנטים באירן זרמו דיווחים שוטפים בכל שנייה מהשטח אך הם היו מבולגנים וכמעט בלתי קוהורנטים. עדיין נשארה התחושה שאי אפשר להתסדר בלי תקשורת ממוסדת שתעשה סדר בבלאגן ותהיה אחראית על עריכת המידע.

התוצאות האחרונות, פיצ’ר חדש של גוגל שרק הושק לפני שבועיים, שינה היום את התמונה בדיווח על מותה של מרפי. לפי התגובה של מאט קאטס (שראיתי מהטוויט שלו), גוגל זיהו תוך 5 דקות שקרה אירוע חדשותי סביב סט מסויים של מילות חיפוש, כלמר פתאום החלו לחפש בכמות הולכת וגוברת את שמה השחקנית שמתה. בעקבות הזיהוי נוסף לחלקו העליון של עמוד התוצאות איזור תוצאות אחרונות שמתחדש בזמן אמת עם תוצאות מטוויטר ומאתרים שונים המדווחים על האירוע. מי שקרא על האירוע בTMZ , שמע מחבר בצ’אט או מהרדיו, מיהר לחפש עוד מידע בגוגל וראה את זרם המידע המעודכן ביותר.

אין ספק שיש כמה בעיות שהשינוי הזה מוליד כמו סוג חדש של ספאם והעצמת הרדידות, אבל השיפור בזמן התגובה של גוגל לאירועים חדשים הוא מדהים ומדגים עד כמה השינוי הקונספטואלי שטוויטר הביא לעולם הוא בעל משמעות מעשית (למרות שאני עדיין לא בטוח שטוויטר עצמו ישרוד לשנים רבות). התוצאות המסוננות והמאורגנות בגוגל בהשוואה לערב הרב של טוויטר, ממחישות את השינוי, שלא לדבר על ההבדל העצום בכמות המשתמשים בין האתרים.

אגב, יש למישהו מילה טובה יותר לreal time מ’זמן אמיתי’?

התמונה של Rob & Jules ברשיון CC.

PR: 1 I: 189,000,000 L: wait… LD: 132,392,436 I: 24300000 wait… Rank: wait… Traffic: wait… Price: wait… C: wait…

אנחנו כבר רגילים לכך שהכל מגיע באיחור לישראל. חוץ מהאייפון ואינפיניטי, גם עדכוני אלגוריתם של גוגל עושים עלייה באיחור של חודשים ואולי אפילו שנים. בעולם (באנגלית בעיקר) גוגל משיקה עשרות מוצרי חיפוש חדשים כל שנה ועושה שינוי אלגוריתם דרמטיים וניסויים כל שני וחמישי, אצלנו דברים קורים בקצב אחר. בעוד גוגל עושים פה כל מיני כנסים מפוארים מלאי חיוכים והבטחות למטרות קידום מכירות  עם מכובדים מישראל ומחו”ל, השירות העברי הבסיסי והחשוב ביותר שגוגל מספקים לא עומד בקצב שהחברה עצמה מכתיבה בחו”ל.

בימינו, עדיין אפשר לעשות מניפולציה הרבה יותר מדי פשוטה לתוצאות החיפוש בעברית באמצעות שיטות פרימיטיביות שבעולם הגדול כבר מזמן אבד עליהן הכלח והשתיקה יפה להן.כחלק מעבודתי אני עוסק גם ב-SEO, בעיקר באנגלית, אבל אני מנסה לעקוב אחר הנעשה בארץ בתחום המעניין הזה. למרבה הצער אני מתאכזב כל פעם מחדש מאיכות התוצאות, בעיקר בביטויים תחרותיים.

דוגמא טובה מאוד הביא לאחרונה ירדן לוינסקי שמנסה לשפר את הדירוג של הבלוג שלו עבור הביטוי פסיכיאטר. הוא מספר בפוסט האחרון שלו איך מוניטין שהוא רכש ותוכן איכותי שהוא ייצר באופן עקבי לא עזר לו להתברג במיקום סביר בגוגל בביטוים החשובים בתחום. לעומת זאת מתחרים שמייצרים ספאם ותוכן משוכפל מצליחים להתברג טוב יותר – שיטות שמובילות לעונש בטוח והורדה מאסיבית באמינות ועקב כך בדירוג בשפות כמו אנגלית, גרמנית, ספרדית  או צרפתית.

כמובן שהרבה יותר סקסי לדבר במסיבות העיתונאים על כלי פרסום חדשים או פיצ’רים נוצצים ואפשר לתרץ כל דבר בקוטנו של השוק המקומי. גם די קל להסתיר את העובדה שהאלגוריתם לא מעודכן מהציבור הרחב והבלתי טכנולוגי. אין ספק שבשנה האחרונה  השתפרו בהרבה איכות התוצאות בגוגל ישראל אך ב2010 הייתי מאוד רוצה לראות שיפור של האיכות בהתאם לרמת התוצאות הקיימת כבר כעת בחו”ל.

הבוקר קראתי בעיון את הכתבה של יהונתן קלינגר וניב ליליאן בynet אודות חסימת פורטים ותעבורת p2p בידי ספקיות האינטרנט. הבדיקה שעשו ניב ויהונתן מעניינת מאוד והם השתמשו בכלי אמין שבודק בצורה טובה את התעבורה. למרות זאת, הניתוח לא מדויק מכיוון שיש עוד גורם חשוב שמשפיע על מהירות ההורדה בp2p ובצפייה של סטרימינג וידאו. בלי להתחשב בגורם הזה, הכתבה לא מספקת תמונה מלאה של פעילות הספקיות בתחום מהירות הגלישה וההורדה.

קודם, על מנת להכניס את הנושא להקשר הראוי, אתחיל בסיפור קצר. לפני כמה ימים התחלתי הורדה של קובץ וידאו פופולרי מאוד מאוד באמצעות ביטורנט (מעל מיליון זורעים) בבית של חבר ולאחר כמה שעות התחלתי את אותה הורדה גם אצלי. מהירות החיבור שלו (הורדה של 2.5 מגה ביט והעלאה של 256 קילוביט) זהה לשלי, אבל אני מחובר באמצעות סמייל והוא בנטוויז’ן. הקובץ ירד אצלו במהרות ממוצעת של 40 קילו בייט לשנייה ואצלי במהירות המקסימלית של כ300 קילו בייט לשנייה. אז מה הסיבה להבדלים במהירות ההורדה? לא רק חסימת p2p.

כבר לפני יותר משנתיים החלו ספקיות האינטרנט הישראליות לבחון טכנולוגיה שתשפר את ביצועי התעבורה שלהן במיוחד בחיבור מישראל לחו”ל. החיבור הצר הזה באמצעות שני כבלים תת ימיים של מד נאוטילוס, והעלויות הכרוכות בו החלו להטריד את הספקיות בעוד הדרישות מצד הלקוחות הלכו ועלו עם עלייתו של פרוטוקול הביטורנט. בשל תפוצתו, רוב תעבורת המידע בכבל נתפסה על ידי מורידים מישראל  שהתחברו למחשבים בחו”ל על מנת להוריד קבצי וידאו גדולים.

באותה תקופה פיתוחים של שתי חברות סטארטאפ ישראליות שונות החלו להגיע לבשלות. Oversi ו-Peerapp פיתחו מוצרים המאפשרים לספקי האינטרנט לגלות מהם הקבצים המורדים ביותר על ידי הגולשים, לעשות להם caching מקומי ולספק אותם לוקאלית ברשת שלהם מבלי להעמיס על החיבור הבינלאומי היקר.

מכתבותי בדה מרקר בתחילת 2007, אני זוכר ששני השירותים הללו היו כבר אז בניסוי אצל כל ספקיות האינטרנט. כמו שהתחקיר של ניב ויהונתן מצא, גם אני חושב שהספקיות חוסמות או עושות throttling לתעבורת p2p. אני לא יודע בדיוק איזה ספק משתמש באיזה שירות היום, אבל אין לי ספק שהם משתמשים בטכנולוגית caching מהסוג הזה על מנת לספק קבצים פופולריים במהירות גבוהה ברשת שלהם. מי שסובל הוא בעיקר מי שרוצה להשתמש בביטורנט על מנת להוריד קבצים לא פופולריים.

התמונה של Brocco Lee ברשיון CC

מלים, כידוע, לא עולות כסף. אבל זה לא אומר שאין להן מחיר. לפעמים המחיר הוא ממשי, כמו בתביעות דיבה. לפעמים המחיר הוא בפגיעה במוניטין. ולפעמים הדובר סתם יוצא אדיוט ואפשר להסתלבט עליו. אם אתם בענין של לכתוב ולפרסם נבואות ואנליזות-לעתיד בתחום הנפיץ והנזיל של טכנולוגיה ותוכנה, ובטח אם אתם מתכוונים לעשות מזה עסק, כדאי שתציצו במאמר הנחמד הזה של ערוץ CNN Money.

הכותב אסף כמה וכמה נבואות והערכות מומחים שפורסמו ממש לפני ההשקה של האייפון. הזמן שחלף, עוצמת המהפכה שאפל עוררה בתחום כל כך גדול ומורכב כמו הסלולר, וההצלחה הכלכלית הפנומנלית (ראו למטה) של האייפון, רק מעצימים את אפקט הגיחוך שקריאת כמה מהנבואות הללו מעלה. הנה כמה תופינים נבחרים:

“האייפון הוא לא יותר מתכשיט מותרות צעקני שיקסום לחובבי גאדג’טים ספורים” – מת’יו לין, בלומברג, ינואר 2007.

“השאלה היחידה שנותרה היא, כאשר האייפון ייכשל, האם הוא יפיל את האייפוד יחד אתו.” – ביל ריי, הרג’יסטר, דצמבר 2006.

“אין שום סיכוי שהאייפון יצליח להשיג נתח שוק משמעותי…” – סטיב באלמר, מיקרוסופט, אפריל 2007.

*********

לפני כתשעה חודשים לערך, ניתחתי את ההשפעה של האפ סטור של אייפון על אפל. המטרה היתה להראות בכתובים שאפל משתמשת בחנות האפליקציות, ובאפליקציות צד שלישי לאייפון בכלל, לא כדי לייצר הכנסות ישירות, אלא כדי למכור יותר מכשירים. הנתונים שתראו בשקף אינם מעודכנים להיום, ובעיקר הנתונים הנוגעים להכנסות ישירות ממכירות אפליקציות אינם מאומתים ומבוססים על הערכות ורמזים, שהושוו להערכות דומות שפורסמו על ידי גורמים אחרים. לתשומת לבכם, גם אם ההערכה שגויה בסדר גודל של מאה או מאתיים אחוזים, זה לא משנה את ההשפעה היחסית על השורה התחתונה של אפל. המספרים הנוגעים לנתוני מכירות מבוססים על מידע מאפל עצמה. את הדיאגרמות על השקף צריך לקרוא משמאל לימין.

שימו לב שכחמישית מהכנסות החברה יוצרו על ידי מכשיר שהחדרתו לשוק החלה רק בחצי השני של העשור. שימו לב לחלק היחסי המזערי של ההכנסות הישירות ממכירת אפליקציות בסך העוגה. שוב, חשוב להבין, שגם אם ההכנסות כפולות ומכופלות ומשולשות, זה עדיין בוטנים.

אני בטוח שאם אחזור על הניתוח היום, אחרי השקת הגרסה האחרונה של המכשיר, התמונה תהיה מרשימה אף יותר. סתם בשביל הקטע בדקתי את ההכרזה האחרונה של אפל לרבעון הפיסקלי הרביעי שלה, שהסתיים בסוף ספטמבר 2009. סך ההכנסות הרבעוניות של החברה עמד על $9.87B, לעומת $7.9B ברבעון המקביל ב-2008, שהוא הרבעון שדגמתי בניתוח המקורי. שני מיליארד דולר נוספים של הכנסות רבעוניות, תוך שנה. צמיחה אורגנית.

********

נחשו איזה מכשיר תרם יותר מהכל לצמיחה הזאת? מה אתה אומר, סטיב?

ונסיים בציטוט של לורה גולדמן, מ-LSG Capital, שדייקה לא פחות מכל הליצנים האחרים, כשאמרה “מה מציע האייפון שטלפונים ניידים אחרים אינם מציעים? התשובה היא לא הרבה… המטרה המוצהרת של אפל למכור עשרה מליון מכשירים עד סוף 2008 שאפתנית.”

אנחנו בסוף 2009. אפל מכרה עד היום מעל 33 מליון אייפונים.