במשפט אחד – זו פלטפורמת תקשורת שיש לה מאפיין יחודי: התוכן ויצרן התוכן אינם מופרדים.

עכשיו אסביר.

למי שחזר הרגע מביקור של כמה שנים על הירח, טוויטר עובד לפי העקרון הבא: אני מחליט אחרי מי אני ‘עוקב’. מאותו רגע ואילך אני מקבל את כל (או רוב) התוכן שאותו אדם מייצר באחד משלל הכלים שמתחברים לפלטפורמה.

עכשיו, מלבד מגבלת האורך – 140 תווים לעדכון – אין שום מגבלה או חוקים לתוכן שאדם יכול להעלות לטוויטר. אותו אדם עשוי לכתוב, בהפרשי זמן קצרים, על וידאו שראה על הרצאה מצוינת ב-TED, על לקוח שעצבן אותו, על המרקם והצבע של המנה הראשונה במסעדה בה הוא אוכל כרגע, על זה שבעוד שעה יש לו פגישה בת”א, או על זה שהוא לא נרדם כי החתולים של השכנה מיוחמים. מן הסתם, רמת הענין שהעדכונים השונים הללו מעוררים משתנה לחלוטין. בהחלט יש סיכוי שארצה לראות את הוידאו, יכול להיות שאגלה אמפתיה בענין הלקוח המעצבן, אני לא ממש מתענין בנפלאות המנה שהוא מקבל במסעדה, ובטח שלא אכפת לי שהוא עכשיו בדרך לת”א, ולא משנה עד כמה אנחנו חברים. בכלל, מבחינתי, כל עדכון שאינו מוסיף לי מידע שעשוי להיות מעניין או מועיל, אם אישית ואם מקצועית ואם מכל בחינה אחרת, הוא עדכון מיותר. כך שההתמודדות העיקרית שטוויטר מחייב אותנו להתמודד היא עם היחס המשתנה של רעש/אות במה שנקרא הטוויטסטרים שלנו (רצף העדכונים הנכנס).

עכשיו, זה לא שבעית היחס רעש/אות יחודית לטוויטר. לשם השוואה, כשאני קורא עדכונים בקורא הרסס שלי, אני עובר במהירות על הכותרות. אם משהו מעניין אותי, אני פותח וקורא. אם אני שם לב שאחד ממקורות הרסס שלי לא מספק לי תוכן מעניין כבר זמן רב, אני מוחק אותו מהרשימה. פשוט וקל. הרעש כמעט לא מפריע כי אני שולט בתכנים על ידי שליטה במקורות וסריקה מהירה של כותרות. בטוויטר הכותרת והתוכן הם אחד. התכנים כל כך קצרים שאין משמעות לסינון תוך כדי קריאה.

אבל הבעיה היותר גדולה, כמו שציינתי בתחילה, היא שבטוויטר התוכן ויצרן התוכן גם הם אחד. השאלה אחרי מי אני עוקב קיבלה כבר מזמן פירוש רחב יותר מאשר מי מקור התוכן שלי. זו הפכה להיות שאלה עם משמעות אישית. ואם אתם עוקבים אחרי הקשר בין טוויטר לאירועים באיראן, אפילו פוליטית.

לזה אני מתכוון כשאני כותב שבטוויטר התוכן ומקור התוכן אינם מופרדים. יש משתמשים שאני מכיר ומעריך כבני אדם, כבלוגרים, כאנשי מקצוע. אבל אחרי שעקבתי אחריהם בטוויטר גיליתי שרוב העדכונים שלהם פשוט לא מעניינים אותי. זו לא בעיה שלהם, זו בעיה שלי. זו בעצם בכלל לא בעיה. חוץ מזה שהם יודעים שאני כבר לא עוקב אחריהם. או עשויים לדעת, אם זה מעניין אותם (ויש המון אנשים שזה מעניין אותם). ולזה כבר יש משמעות. אולי זה יפריע להם, אפילו קצת. אולי זה קצת יעצבן אותם. יש בטוויטר משתמשים שאם אתה לא עוקב אחריהם, הם לא יעקבו אחריך. ישראל בלכמן קרא לזה פעם ‘הפוליטיקה של טוויטר’, שצמחה בין היתר במקביל לצמיחת החשיבות של מספר העוקבים שיש לאדם בפלטפורמה. תהליך מאוד טבעי ברשתות חברתיות מכל סוג שהוא, אגב. הרי חוק החזקה ברשת החברתית הוא תוצר ישיר של מאפייני התנהגות אנושית שטבועים בנו עמוק.

מבחינת טוויטר, לעקוב אחרי משתמש זה להתחתן אתו חתונה קתולית. זה הכל או לא כלום. אין היום שום כלי, שאני מכיר לפחות, שמאפשר לסנן ביעילות וללא מאמץ את התוכן שמגיע אלי מהמשתמשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר. למרות שיש כלי עזר שפותחו על ידי הקהילה, כמו השימוש בסולמית כדי לציין מונח חיפוש שהשימוש בו מאפשר להגיע בדף אחד לכל העדכונים שכוללים אותו, הרי שאין תוכנת קצה לטוויטר שיודעת לקבל הגדרות של מילות מפתח ועל פיהן לסנןאת  כל התוכן הנכנס. אתם יודעים מה, עזבו מילות מפתח. מספיק לי כלי שיאפשר לי לעקוב אחרי מישהו בלי לקבל אף עדכון שלו.

כלי שכזה יאפשר לי סוף סוף – על בעית הסינון של טוויטר כתבתי עוד במאי 2008 וכמו שאתם שמים לב היא עדיין מטרידה אותי — להפריד בין מקורות התוכן לבין איכות התוכן שאני מקבל מטוויטר.

אני לא עוקב אחרי העיתונים הכלכליים, לא בפרינט ולא בווב. קודם כל כי אין לי זמן. שנית כי רוב מה שיש להם להגיד לא מעניין אותי, את החדשות העסקיות שלי אני צורך בדרכים אחרות.

אבל גם כשיש לי זמן ומשהו מעניין אותי, אני נתקל בכתבות עם כותרת כמו זו בכלכליסט: “חוזה הענק של אלווריון – התקשורת העולמית מצטטת את כלכליסט”. כותרת שגרמה לי לגרד בראש במבוכה ולשאול, הלו, זה עבר עורך? או שגם העורך חשב שזה מכובד לכתוב את זה?

וכאילו כדי להתחרות עם כלכליסט באולימפיאדת ההגחכה, דה-מרקר יצאו עם יצירת מופת קצרה שכותרתה התחילה במלים הללו: “דב מורן בגילוי לב:”, מלים שלא יכולות להבטיח טובות להמשך, ואכן תחתן נפרסת כתבה – מה אני אגיד לכם – פשוט מביכה. ולא בגלל מה שדב מורן אמר בכנס בו דיבר ובו נכח הכתב, כי אני בהחלט יכול להבין שבהקשר של הרצאה מול יזמים צעירים הדברים רלוונטים ועשויים לענין את קהל היעד. אבל הדברים האלה פשוט נשמעים רע כשהם מובאים מחוץ להקשר ההוא, והכותרת לא מוסיפה כבוד לאף אחד. או במלים אחרות, יש כתבות שעדיף לא לפרסם, גם אם מושא הכתבה הוא איש שעצם אזכור שמו מושך קוראים.

אפרופו מושאי הכתבות, לפעמים הם אלה שבאמת הופכים את הענין ללא-רציני (או לרציני עד להחריד, תלוי במי מדובר ואת מי שואלים). כמו שרי אריסון בכותרת המופתית הבאה: "ראיית העתיד שלי מפחידה; חודשיים לפני הצונאמי באסיה חזיתי גל אדיר שהורג אלפי אנשים; קיבלתי מסר – לא למכור את שיכון ובינוי וכך עשיתי". כל מילה נוספת מיותרת.

אבל למה להידבק לכלכליסטים והמרקרים למיניהם, הרי הם ילדים לעומת האייטם שתפס עמוד שלם ב‘ישראל היום’ באחד מימות השבוע שעבר, כולל שני (!!) פריימים מצילומי הטלוויזיה, של הנשיא ברק אובמה — כולם לעצור את הנשימה — חובט בכף ידו ב…זבוב. וזה לא רק ‘ישראל היום’, שהוא גם ככה יומון קטן ומצחיק בד”כ; באותו הבוקר שמעתי את אותו האייטם מדווח גם בחדשות רשת ב’ של שמונה, עם דגש על ארגון מגיני הזבובים ששלח מכתבי מחאה לנשיא בעקבות התמונות המרשיעות.

נו, את מה שאני חושב על האנשים שאחראים לכותרות ולכתבות הללו אתם יכולים להבין לבד.

*****

אגב, לשלושת הכתבות הראשונות הגעתי דרך פיד הטוויטר שלי. לרביעית הגעתי עם כוס הקפה של אותו הבוקר. מה שגורם לי לחשוב שקפה זו דרך מצוינת לעורר אותי בבוקר, אבל טוויטר זו דרך לא פחות טובה לעורר אותי לכתוב בבלוג אחרי חודשים ארוכים של בצורת.

הטיול המשפחתי אמש במערות בית-גוברין הותיר אותי, לאחר מעשה, במצברוח פילוסופי. לאחר מעשה כי בזמן מעשה יש ילדים באזור, וילדים, למי שלא יודע, הם חיסון די יעיל נגד חשיבה פילוסופית, בעיקר כי צריך לדאוג מאה אחוז מהזמן שהם לא יהרגו את עצמם, או סתם יטריפו לך ולסביבה את הדעת. אבל מאוחר יותר, בערב, אחרי שהם נרדמו, חשבתי.

חשבתי על העבר האנושי שקירות המערות היו עדים אילמים לו, וחשבתי על העבר שיהיה, כלומר על העתיד שבחלוף הזמן יהפוך גם הוא לעבר. חשבתי גם על החלק שלנו, בני האדם, בעיצוב העבר הזה. חשבתי על המערות הצידוניות ועל מעשי ההשחתה שעשו בציורי הקיר שבהן תושבי האזור הערבים בשם האיסור על עשית פסלים, ועל הנזק שגרם גילוי שולי כזה של פונדמנטליזם ליכולתם של דורות העתיד ללמוד את העבר.

חשבתי על המערה הראשונה אליה ירדנו, שבנויה בצורת צלב כפול וקירותיה מלאים מאות כוכים בהם גודלו בעבר הרחוק יונים. מנקודת תצפית מסוימת המערה גרמה לי לדמיין את מערות הסיצ’ הענקיות שבכוכב חולית של פרנק הרברט. בהן, מן הסתם, לא היו כוכים לגידול יונים. בתרגום של עמנואל לוטם לספר של הרברט מופיע, אגב, הציטוט הבא:

"מפגש הבורות והדעת, האכזריות והתרבות – ראשיתו בכבוד שאנו חולקים למתינו."

חשבתי על זה שניתן למדוד את מידת ההשתכללות של החברה האנושית באמצעות מדידת היכולת שלה להשפיע על הסביבה החומרית שלה – על ציורי קיר, על האדמה, העצים, האקלים, המים.

חשבתי על המנון לליבוביץ’, ספר האפוקליפסה הקלאסי שלא מזמן סיימתי לקרוא. הספר, שמתחיל בתיאורה של תרבות פרימיטיבית נחשלת שהיא תוצר של שואה גלובלית מעשה ידי אדם במאה העשרים, מתאר כיצד תגלית אחת מקרית של נזיר מתבודד, שנקלע למקלט חבוי במערה עתיקה, מובילה, בשרשרת ארועים נפתלת אך סבירה לחלוטין, לעלייתה של תרבות אנושית משוכללת חדשה. ואז גם לנפילתה. הספר כבד, גם סגנונית, גם מבחינת התוכן, וגם מבחינת עושר הרבדים שבו, שמכריח אותך לחשוב, כל הזמן לחשוב. זה לא ספר אסקפיסטי, רחוק מזה.

טוב, לחשוב הרבה מדי זה לא בריא בעידן של 140 תווים. וזה עושה את הבנאדם רעב.

אז הכנתי לי שייק פירות ויוגורט והתיישבתי לראות שני פרקים מהעונה השניה של סדרת המד”ב The Sarah Connor Chronicles. אסקפיזם מיי אס. גם שם, כמו בהמנון לליבוביץ’, יש אפוקליפסה. גם שם היא גרעינית. גם שם יש עיסוק די אינטנסיבי בעתיד שכבר התרחש וביכולת של האדם להשפיע על גורלו. מצד שני, יש גם את לנה האדי שעושה שרה קונור מדהימה, ואת סאמר גלאו עם הלוק הסמי-פסיכוטי שתפור עליה, ואת שירלי מנסון מגארבג’ שמשחקת את עצמה, כלומר רובוט קטלני ומתוחכם במיוחד. נדמה לי שכבר כתבתי פעם שזו בעצם הסדרה הכי מעצימת-נשים בסביבה. הגברים הם הרעים, או אלה שצריך להגן עליהם, או כאלה ששיחקו פעם בבוורלי הילס.

****

מוזר, הטקסט הזה עשוי ליצור את הרושם ששואות גרעיניות די מעסיקות אותי. מצד אחד, זו תהיה מסקנה חלקית; אני לא אובססיבי בענין. מצד שני, אפשר להאשים אותי? התקשורת מתעסקת ב’איום האיראני’ כבר שנים, ואם קוראים את הכותרות בלבד על ציר זמן מכווץ, אני בטוח שאפשר לראות בבירור את האסקלציה הולכת ומתקדמת. והרי מה הוא האיום האיראני אם לא איום בשואה גרעינית? רוצה לומר, מישהו רוצה – ומצליח – להחדיר בנו פחדים. והמישהו הזה הוא לא בהכרח אחמדניג’אד, ולא בהכרח דובר פרסית. ואם סיימנו בפחדים והזכרנו קודם את חולית, אי אפשר בלי הלחש נגד הפחד של מסדר בנות הגשרית מאותו התרגום, באדיבות ויקיציטוט (משם גם הציטוט הקודם):

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

אגב, ניסיתי את הלחש הזה. לא עובד.

השבוע נתקלתי לראשונה בשירות מרתק בעיניי שנקרא Get Satisfaction. הטאגליין שלהם הוא: People-powered Customer Service. אם אני מבין נכון, השירות הזה מאפשר לכל חברה או ספק שירות לבנות קהילת משתמשים שתומכת בעצמה ובכלל המשתמשים של השירות או המוצר.

איך זה עובד? רושמים את החברה שלכם ומקבלים קוד שמייצר Widget שצף על האתר שלכם בצד המסך. על ה-Widget כתוב ‘פידבק’ וכשלוחצים עליו הוא פותח חלון שמאפשר לגולש להשאיר פידבק, להציע הצעות ייעול, להצביע בעד או נגד הצעות ייעול של אחרים, וכו’. צריך להירשם כדי להשאיר תגובות, וזה כרגע מינוס קטן. כמתבקש, GetSatisfaction מפעילים את השירות על האתר שלהם כך שאפשר להתנסות ולהינות. הצעת הייעול הפופולרית כרגע היא להפוך את השירות לרב-לשוני, כ-280 משתמשים הצביעו ‘גם אני’ עבורה. גם אני הצבעתי ‘גם אני’.

כמה זה עולה? אפילו המודל העסקי שלהם מעניין. יש שלוש רמות תימחור: חינם, בסיס ופרו. ההבדלים ביניהם קשורים להגבלה על מספר הגולשים שמשתמשים בשירות בחודש, על מספר הקריאות ל-API של השירות, על מספר העובדים שמוגדרים כ-Moderators בשירות, ולהצגת פרסומות בשירות. המחיר של חבילת הבסיס הוא $149 לחודש. לא זול.

למה זה מעניין? מה שיפה בעיניי זה שחברה שכל מהותה לאפשר לחברות אחרות לתת שירות טוב יותר ללקוחות שלהן השקיעה, כך נראה, מחשבה לא מעטה באיכות השירות שהיא עצמה מספקת. החל מזה שהם אוכלים את התבשיל שלהם, המשך בעיצוב הנעים לעין והמאוד פונקציונלי של אתר הבית שלהם, וכלה במודל העסקי שנראה שהושקעה בו מחשבה רבה – זאת דוגמה ממש יפה לדעתי לאיך לבנות עסק אינטרנטי. מה שאני גם אוהב זה שהכל נעשה בלי כל ההו-הא שמלווה חברות אינטרנט מצליחות אחרות כמו 37Signals, שעוד לא הצלחתי להשתמש יומיים רצוף באף מוצר שלה (למרות שאני בדיוק מנסה את Highrise ודווקא די מרוצה בינתיים, אבל עוד לא עברו יומיים).

עשיתי חיפוש קצר לראות מה כותבים ברשת על השירות הזה. מסתבר כמובן שהוא לא היחיד, הפוסט הזה מסכם כמה כלים שמספקים שירות דומה בתחום שנקרא Idea Aggregators, אבל מציין שהם המובילים. על פי Compete.com מעל מליון איש גלשו לאתר של GetSatisfaction בממוצע בחודשים האחרונים.

***

רשימת הפיצ’רים והשיפורים של גרסה 3.0 לאייפון שתצא בקיץ לשוק (יש גרסת בטא למי שרשום בתכנית המפתחים של אייפון) כל כך מרשימה, שבקלות אפשר לשכוח שיש עוד 3.5 מיליארד מכשירי סלולר אחרים בשוק. אותי מקצועית מעניינים השיפורים למפתחים, כמו היכולת לתמוך במכירה בתוך אפליקציות, לדוגמה של שלבים מתקדמים במשחק. זאת פלטפורמה מדהימה, מדהים לדמיין לאן היא עוד עשויה להגיע. מה שלא פחות מדהים הוא קצב שחרור הגרסאות. תגידו מה שתגידו על אפל, זאת חברה שיודעת לפנק את שוק היעד שלה.

ארז וולף וודאי יודע שזה טריק ישן ומוכר שפשוט עובד. כדי לקבל לינקים טובים מבלוגים אפשר פשוט לכתוב עליהם בצורה מיוחדת או פרובוקטיבית ולחכות שהם יראו ויגיבו. הטכניקה הזו של פתיון קישורים (linkbaiting) כבר מאוד מוכרת אבל אני מופתע לגלות שבכל זאת היא תמיד מצליחה מחדש.

כנראה שיצירתיות היא מילת המפתח וכשנתקלים במשהו חדש ומקורי שמעורר עניין יש, פעמים רבות, נטייה לשתף ולכתוב על זה בבלוג/רשת חברתית או במייל. כמו במקרים של סרטונים ויראלים ביוטיויב, קשה לדעת מה יצליח. אסטרטגיה טובה היא לייצר תוכן שאנשים מזדהים איתו וגורם להם לתגובה רגשית ממוקדת.

כל זה מתחבר לפוסט הבא שלי (ככה אני ממריץ את עצמי לכתוב) שינסה לנתח את הרשת החברתית האמיתית באינטרנט, זו שמורכבת בעיקר מקשרים בין אנשים שמעולם לא שמעו על טוויטר ואף פעם לא התחברו לפייסבוק.

אגב, ארז, אתה צודק, אני באמת לא נכנס הרבה לרוב הבלוגים שאני קורא ברסס (זיהיתי 6-7), אבל אם פוסט מעניין אותי אני תמיד מגיע לאתר לקרוא תגובות.

כשיצא האייפוד, תוך חודשים ספורים הוא השתלט על שוק נגני המוזיקה. כשיצא האייפון, הוא הפך עוד לפני ההשקה למכשיר הסלולרי הלוהט של העשור. אבל כשאפל הוציאה את גרסה 2.0 לאייפון, ובתוכה את חנות האפליקציות App Store, תעשית האפליקציות לסלולר התהפכה על פיה. עד יולי 2007 זו היתה תעשיה מנומנמת, שלא לומר גוועת, לא אטרקטיבית בעליל למפתחים, ממגוון סיבות. היום מדובר בדבר החם ביותר בשוק ה-VAS – שירותי ערך מוסף – בעולם הסלולר. הנה ארבע סיבות מדוע, אם אתם מפתחים ואתם בדיוק עומדים לבחור את פלטפורמת הפיתוח שלכם, כדאי לכם לשקול דווקא פלטפורמה סלולרית.

1. יישומים לסלולר הם הרינגטונים של סוף העשור

בכנס השנתי הגדול של תעשית הסלולר, Mobile World Barcelona, שהתקיים בפברואר השנה, נרשמו לא פחות מעשר הכרזות על חנויות לאפליקציות לסלולר. שידור חוזר של בהלת הרינגטונים? אולי. ואולי יש כאן משהו גדול הרבה יותר. אבל מה שחשוב הוא זה: ה-App Store של אפל וה-Android Market של גוגל הן רק הסנוניות שמבשרות את בוא מבול חנויות היישומים הסלולריים. RIM, יצרנית בלקברי, שהוא המכשיר הנייד החכם הנמכר בעולם, משיקה את החנות שלה בעוד מספר שבועות. Palm הודיעה גם היא על חנות שתלווה את השקת ה-Pre. מיקרוסופט, מהמובילות בתחום עם מערכת ההפעלה המשתפרת שלה לניידים, כבר הודיעה על SkyMarket. ויש עוד לא מעט הכרזות, כולל חדשות טריות על חנויות שעומדות להציע להורדה אפליקציות למכשירי אייפון פרוצים במסלול עוקף אפל. וכל אלה יצרניות מכשירים ומערכות הפעלה, עוד לא אמרתי מילה על חברות הסלולר עצמן…

2. הדור הבא של המכשירים כבר כאן

אנשי שיווק בתחום יידעו היטב למה אני מתכוון: הקלישאה הגדולה ביותר בסלולר נקראת ‘הדור הבא’. היא אלמותית, אפשר להשתמש בה תמיד ולכל מצב. לכל דור יש את הדור הבא. זה כמו להגיד ‘הרכב של מחר’ או ‘מטוס העתיד’. אמירה שהקליפה שלה דקיקה ותוכנה לרוב חלול. במקרה של מכשירי סלולר, ה’דור הבא’ כבר כאן ואין צורך לחכות לו יותר. ויסלחו לי משווקי החברות הסלולריות, אבל זה נכון. לא מעט אנשים מחזיקים בכיסם מכשירי סלולר שמבחינת עוצמת המיחשוב והתיחכום שלהם מסוגלים לעשות לא פחות ממחשבים ניידים מתקדמים. למעשה, במאמר הזה כתוב שב-2008 נמכרו, לראשונה, יותר מכשירים ניידים חכמים ממחשבים ניידים. HTC פופולרית, וכמובן יש את האייפון ואת סדרת ה-N של נוקיה, ולאחרונה החדש של סמסונג. כל אלה מאפשרים בנית ממשקים לא רעים בכלל (ובמקרה של אפל, גאוניים) למשתמש העסקי והביתי, וברובם יש דפדפנים מובנים שמספקים חווית גלישה משופרת מאוד ביחס למה שרובנו מכירים עד עתה כחוויה כל כך גרועה עד שהיתה חסם לא קטן בדרכה של הווב לסלולר. הפועל היוצא של המצב: אפשר לפתח יישומים מתוחכמים יותר ויותר למכשירים סלולריים. השוק נפתח.

3. השאלה מהיכן יגיעו ההכנסות נפתרה (לפחות בחלקה)

זוכרים את הימים שכולם שאלו את כולם ‘מה המודל העסקי שלך?’ וכולם ענו ‘פרסומות’? אחח, איזה ימים טובים. הם לא עברו אגב, פשוט התווסף עוד חלק לתשובה: ‘מכירת אפליקציות לסלולר.’ תראו, זה מאוד פשוט. אפל מוכרת מעל מיליון דולר ביום בחנות האפליקציות שלה. על כל הורדה אפל לוקחת שלושים אחוז, היתר הולכים למפתח/ת. אנליסטים מעריכים שעד אמצע השנה באפשרותה להגיע לסך של חצי מיליארד דולר הכנסות רק ממכירת אפליקציות. וכמו בחוק שימור החומר, גם כאן המשוואה פשוטה: אפל מרוויחה כי הלקוחות מוציאים כסף. כלומר, יש שוק. כלומר, יש כנראה מספיק אנשים שרוצים להוריד אפליקציות שמרחיבות את יכולות הנייד שלהם. עכשיו, זה לא כל כך פשוט. בהיותם מוכנים לשים את הכסף הנדרש כדי להיות בעלים של המכשיר, ועוד יותר כדי לרכוש חבילות גלישה סלולריות כדי להשתמש בו כשאין WiFI, קרי רוב הזמן, משתמשי אייפון משתייכים לקצהו העליון של שוק המשתמשים. במלים אחרות, אלו משתמשים שעבורם להוציא עוד כמה דולרים על אפליקציה זה לא ביג דיל. הם לא בהכרח מייצגים את ה-mass market. ובכל זאת, אם מאמינים לאנליסטים שחושבים ששוק הניידים החכמים דווקא יגדל בשנים הקרובות, למרות המשבר הגלובלי, הרי שזהו עדיין פלח שוק אטרקטיבי שיכול לייצר נפח לא קטן של הכנסות עבור יותר משחקנית אחת. קחו את הבלקברי. עם כל ההייפ שאפל נהנית ממנו, RIM מוכרת יותר מכשירי בלקברי מאייפונים ברחבי העולם. מי יודע מה תעשה חנות האפליקציות של RIM, וכמה הכנסות באפשרותה לייצר גם לחברה וגם למפתחים שכבר החלו להעלות לחנות אפליקציות, שבועות לפני פתיחתה הרשמית.

4. גם אפליקציות ווב תופסות

אחת הבעיות של שוק האפליקציות הסלולריות קשורה לריבוי הפלטפורמות. למעשה יש לא מעט מבקרים שחוששים ששטפון החנויות יגרום לפגיעה במפתחים וספקי היישומים ולא להיפך, כי גם כך הבחירה בפלטפורמה היא כאב ראש לא קטן למי שצריך להחליט היכן לשים את הכסף. האם ב-J2ME שמתאימה למאות מליוני מכשירים, אלו שנקראים בעגה המקצועית feature phones או מכשירי בסיס, ומאפשרים ממשקי משתמש מוגבלים מאוד? אולי ב-BREW של קוואלקום? גם אדובי נכנסה לקלחת עם Mobile Flash. יש את אנדרואיד כמובן. ועוד הרבה אופציות, כולל אחת כל כך מתבקשת שקל לפספס אותה, ואפילו כבר רמזתי עליה בסעיף 2: הווב. אפשר פשוט לפתח אפליקצית ווב, לדאוג שהיא פועלת היטב על הדפדפנים המובילים, ולחסוך את הבלגאן שכרוך בפיתוח לפלטפורמות שונות. המינוס הוא שכך מפסידים את ה-mass market, וגם את היכולת לגשת ליכולות המובנות של המכשיר עצמו; באייפון, זה אומר למשל שאי אפשר לנצל את יכולות ה-tilt המפורסמות, או את מסך המגע. אבל אלו בסך הכל אלמנטים חביבים של ממשק משתמש, ואם היישום שלכם לא דורש אותם, למשל אם הוא מהווה front-end לאיזשהו שירות ווב שעומד בפני עצמו, זה לא צריך להפריע לכם. ב-app store של אפל אפשר למכור אפליקציות ווב כאילו היו אפליקציות רגילות, וכך אמור להיות גם בחנויות האחרות, אם אני מבין נכון.

סיום, אבחנה מקומית ושאלה

מה דעתכם? האם אתם מפתחים / שוקלים לפתח לאחת הפלטפורמות שהזכרתי? אין לי ראיות ודאיות, אבל נדמה לי שגם כאן, כמו במקרה של ווב 2.0, שוק הסטארטאפים הישראלי קצת מפגר אחרי הטרנד. אני יודע שיש כמה עשרות אפליקציות ציוניות בחנות של אפל, אבל כמה מהן מובילות? למשל, היה מעניין אותי לדעת כמה הורדות יש לאפליקציה של פרינג. מכירים עוד אפליקציות ישראליות פופולריות?

[שבת בערב] השעה 20:45 והיום השני של Amdocs Innovation Camp מתקפל לו לסיום, או מגיע לשיאו, תלוי את מי שואלים. אני, באופן אישי, די מחוק, אבל אחרי שאמש הברזתי בענק והתרסקתי למיטה עוד לפני השעה עשר, ועל כן הפסדתי את המסיבה, ואת משחק הפוקר שבו ג’ף פולבר קרע, מסתבר, את כולם – אני לא מתכוון להישבר אלא להישאר להמשך הערב. הפעילות היום עמדה בסימן סדנאות רבות ומעניינות, ואקורד סיום בדמות ארוע Crazy Cooking, או UGC: user generated cooking. אני נרתמתי, יחד עם נדב, קולגה עתיר אנרגיות, להרים עמדת Boston Stone Cold, שזו גלידה שמערבבים לתוכה סוגי תוספות לבחירת המזמין בעזרת שני שפכטלים ומשטח שיש קר, כמו שאפשר לראות בתמונה מימין. מי שטעם נהנה, אנחנו בהחלט נהננו.

אז מה היה לכם שם?

קודם כל, הרבה מאוד תוכן משתתפים ברוח ה-unconferences שבדמותן הסופ”ש הזה נבנה. כלומר, תחשבו EurekaCamp , או Kinnernet, או כל כנס 2.0 אחר מהשנים האחרונות. זה אומר שאת התוכן קבעו והעבירו המשתתפים. גם אני. ואם אתם רוצים לדעת מה עשיתי, תמשיכו לקרוא.

שנית, היו כאן, אתמול ושלשום, קבוצה לא קטנה, כעשרים שלושים במספר, של קבועי Kinnernet ואושיות אחרות בסצנת יוסי ורדי המקומית. כן, גם הוא היה. וגם יוסי תאגורי, יובל טל, דורון ניר, מיכל גבע, יובל קדם, דרור גיל, רוסטאם טייגר, ואחרים וטובים שאני קצת פחות מכיר. ואת פולבר הזכרתי?

אבל מלבדם יש כאן גם עוד ארבעים חמישים עובדי אמדוקס מכל העולם, שבאו כדי להשתתף בכנס, או האל-כנס הראשון שכל כולו נועד לקדם את רוח החדשנות בחברה. אמדוקס וחדשנות?! אתם בטח מתפלאים. או. גם יוסי תאגורי התפלא, והוא אפילו העלה שאלה בטוויטר שלו מוקדם יותר היום, מי חושב על חדשנות כשהוא חושב על אמדוקס. התגובות שהוא קיבל מצביעות על מה שכולנו בחברה יודעים: רוב האנשים רואים באמדוקס את החברה ההיא שעושה בילינג. חדשנות? לא משהו שמגיע מהבנינים המוכרים בצומת רעננה.

לשנות את התפיסה הזאת, גם מבפנים וגם מבחוץ, זו המשימה של טל גבעולי, האיש של אמדוקס למשימות Innovation. לא כאן המקום לפרט את מגוון הדברים שהאיש הזה עושה, אז אני מסתפק בלומר שכל חברה גדולה כמו אמדוקס צריכה את הטל גבעולי שלה. הוא זה שאירגן את Amdocs Innovation Camp  הראשון, וזו לא משימה פשוטה, בתקופה כל כך בעייתית. וברור שרצו לבטל את הכנס, אבל טל עמד בפרץ, והכנס התקיים לו בכל זאת. וזה אומר שבאנו לכאן לא רק להינות, אלא גם לעבוד. על מה לעבוד? תקראו למטה. לפחות את מה שאפשר להגיד.

איזה סדנאות היו?

הרבה. היו לנו סדנאות היכרות עם אייקדו. הפרחת בלוני סבון ענקיים. ג’גלינג. הפגזת תפוחי אדמה. שיגור בלונים פורחים בוערים. מדיטציה. תרגול חרבות. ציור פורטרט עצמי. צילום טיפות גשם. צילום בכלל. הפקת סרטים. הפקת מגזינים. סשן מוזיקה. מצגת סרטונים מובחרים מכל הכנסים שהוזכרו למעלה. יובל טל הציג את Boxee. פולבר העביר שיחה אישית ודי נוגעת לב על העבר וההווה שלו והאופן בו תקשורת ומדיה מתחברים לאישיות שלו. יוסי ורדי העביר מצגת על איך להכין מצגות מבלי להתאמץ. שלום אלקין הראה איך מתקינים חלונות בדקה אחת. תומר מרקדו מהצוות שלי דיבר על מערכות לומדות במיחשוב. מיכל גבע דיברה על מדיה חברתית בשימוש חברות B2B, סשן במהלכו יוסי תאגורי עשה לי אאוטינג בוטה מלווה ב-PR עצבני (תודה יוסי!) על היותי בלוגר מוכר מחוץ לכותלי החברה. אגב, בגלל האאוטינג הזה אני יושב וכותב עכשיו. כמה וכמה קולגות ניגשו אלי וביקשו את הכתובת של הבלוג ושאלו שאלות, וקצת בעייתי מבחינתי להראות להם בלוג שלא כתבתי בו כבר חודשיים או שלושה. נו, אם זה יחזיר לי את החשק לכתוב, גם זה לטובה. בכל אופן הבהרתי שתמורת סכום כסף מתאים אני בהחלט מוכן להשתמש באנקדוטות כדי לכתוב דברים חיוביים על אמדוקס. עכשיו אני מחכה לטלפון ממחלקת השיווק.

איזה סשן אתה העברת?

אני העברתי סשן שכותרתו היתה “לרסן את השטפון: איך מהנדסי כבישים יכולים לעזור לנו להתמודד עם עומס מידע.” כהכנה לסשן, ישבתי עם חמי, אחד המהנדסים האזרחיים המובילים במדינה, וקיבלתי ממנו שיעור זריז בפתרון חדשני לבעיות עומס בכבישים מהירים. הבאתי אתי צילומי אויר של כביש 431 החדש שמדגימים את הפתרון. הבאתי סרטון מהסדרה היה היה שהילדים שלי רואים שמדגים איך אבותינו הקדמונים התמודדו עם שטפונות. וקישרתי את הכל לבעית עומס המידע שעובדים ארגוניים מתמודדים אתה, ובעיקר בעית ניהול האימייל. הדיון מהר מאוד הפך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים, כשכל אחד משתף את האחרים או במה שמציק לו או בפתרון שלו לבעיה. היה מעניין, וכמו שאומרים אצלנו, היה actionable, כלומר ייתכן מאוד שננסה ליישם כמה מהתובנות שעלו בשיחה בפועל בחברה. אגב, לא מדובר על פתרונות טכנולוגיים, מה שעלה באופן די בולט זה שהבעיה המרכזית קשורה לתרבות ארגונית ולהרגלי ניהול ידע, תקשורת ופרויקטים לקויים. ישראל, יש לנו הרבה על מה לדבר.

אז על איזה עבודה אתה מדבר?

שאלה טובה. היום ומחר נשארים כאן רק האמדוקסאים. ביחד אנחנו אמורים לרתום את האנרגיה היצירתית שהשתחררה כאן במהלך הסופ”ש על מנת לנסות ולאתר פתרונות חדשניים לבעיות הגדולות ביותר שניצבות בפני אמדוקס בזמנים לא פשוטים אלה. על החלק הזה אינני רשאי לדבר, מטעמים מובנים. ואם אתם מוטרדים, קיבלתי אישור לדבר על החלק הראשון של הכנס. למעשה, פנו אלי מפורשות כדי שאכתוב על הכנס. וזה משהו לא טריויאלי באמדוקס, חברה שלא אוהבת לדבר על עצמה. חלק מרוח השינוי? אולי.

בעיניי, עצם העובדה שאמדוקס הוציאה כנס שכזה לפועל ראויה להערכה רבה. מי שעוקב אחרי ודאי ישים לב שזו פעם ראשונה שאני כותב באופן מפורש על מקום עבודתי. ולא בכדי. אני עושה זאת כי אני חושב שמקום העבודה שלי, על שלל הבעיות שלו – ותאמינו לי, אמדוקס רחוקה מלהיות מקום עבודה מושלם, מבחינות רבות – ראוי לשבחים על המהלך האמיץ הזה. לגבי מה ספציפית אני עושה בחברה, על זה אולי אספר פעם אחרת.

יש המון תמונות וסרטונים מהיומיים האחרונים, ברגע שיועלו אשמח לשתף במובחרים שבהם.

היום התפרסמה ב”הארץ” כתבה על כשלונו המסתמן של פיני בהושעתה של מכבי ת”א מחדלון מקצועי. אחת הטענות היא כי בואו סומן כימות המשיח וכי אף אחד לא התפתה לבדוק את הרקורד שלו מאז עזב את מכבי בפעם שעברה. ואני שואל: האם זה לא היה תפקידכם לבדוק זאת ולדווח על כך עוד כשהברזל חם? או שמא נסחפתם בפעמי משיח ושכחתם את תפקידכם העיתונאי? אל תבואו עכשיו כשהשלב הבא נמצא בסימן שאלה ותצקצקו בלשונכם. שתקתם אז, תשתקו גם עכשיו.
חוץ מזה, הסיבה האמיתית לחוסר ההצלחה של מכבי השנה נובע בכלל ממקור אחר. תחזירו את עלית לחולצות ותראו מה קורה…

היום פורסם בהארץ ובידיעות אחרונות על שירות חדש של שליחת SMS בחינם. הרעיון אינו חדש והוא קיים בתוכנת ICQ, גוגל מנסה להיכנס לתחום ואני בטוח שיש עוד חברות רבות וטובות. ניסיתי את השירות החדש המוגש לנו על ידי Spikkosms ולדעתי הבלתי מקצועית יש להם כשל מרכזי במודל העסקי. על מנת להנות מ – SMS בחינם ההודעות שנשלחות דרכם מחויבות במענה עליו הם גובים 50 אג’. בהודעה השלישית ששלחתי כניסיון כבר קיבלתי התרעה על הפסקת השימוש. פה לדעתי טמונה הבעיה:
איך אני כמשתמש יכול להבטיח מענה להודעת SMS? הרי הרבה הודעות נשלחות לצרכים אינפורמטיביים בלבד ללא ציפייה לתגובה וגם אם כן יש תגובה, איך אני מחייב את המקבל להשיב הודעה דרך השירות (הודעה המגיעה כאי-מייל) ולא לנייד שלי. אני לא מדבר כמובן על הצורך לשבת ליד המחשב על מנת להוציא הודעה ולקבל אותה.
דבר נוסף, הודעה החורגת מגודל סטנדרטי של SMS תקוצץ בהתאם ולא תפוצל לכמה הודעות (כמו בסקייפ למשל, שם משלמים על כל הודעה).
יתרון אחד יש לשירות והוא שאין צורך בתוכנה ייעודית או בהתקנה. השירות ניתן כמשלוח הודעת מייל מכל חשבון שהוא (גם עסקי).

משהו מתחום אחר:
באופן חריג ראיתי היום פרסומות בערוץ 2. הובטח מאורע שלא היה כמותו בו בתכנית הבאה של לא נפסיק לרקוד(?) יודחו 10 משתתפים בפרק אחד וארבעה יעלו לגמר. לא ראיתי פרק אחד בתכנית ואין לי מושג כמה רייטינג יש לה אבל המסר אותו קיבלתי הוא ברור: התכנית כשלה, בוא נלך לגמר ונעבור לעונה המי יודע כמה של כוכב נולד.

בהצלחה!

למחאה פנים רבות. אפשר לכתוב בבלוג שנקרא על ידי כמה מאות אנשים, כמו שעשיתי כאן. אפשר להפגין מחוץ לישיבת הקבינט בה הוחלט אמש על הפסקת האש, כפי שעשו האזרחים הדואגים לגורלו של גלעד שליט. אפשר לארגן מסיבת עיתונאים ולמחות (המילה, איכשהו, לא מספיק חזקה במקרה הזה) נגד מותם של ילדינו, כפי שעשה ד”ר אבו אל עייש אמש בתל-השומר. כמובן שאפשר גם להיות בהמה, כמו האישה שגל כותב עליה.

קורא בשם גור אילני הביע את מחאתו השקטה בצורה הבאה. הוא שלח אלי אימייל קצר ובו לינק למשחק פלאש אינטראקטיבי שיצר, וביקש שאפרסם אותו כאן. אני עושה זאת בשמחה, ומצרף גם תמונת מסך שמתקבלת כשלוחצים על אלמנט מאוד סימבולי שמופיע במשחק. נסו בעצמכם.