תראו, בגדול, אני אמנם גיק, אבל לא בדיוק שייך לעדות המתלהבים שהופכים כל גדג’ט חדש לאביזר פולחן. כך, במשך השנים, הקרבות הנצחיים בין אנשי המק לאנשי הפי.סי. עברו מעל לראשי בלי להשאיר חותם מיוחד. כן, אמרתי לעצמי, זה אחלה מחשב ומגניב והכל, אבל לא צריך להגזים. בכלל, הרעיון שהמחשב שלי יהיה יותר מגניב ממני (לא קשה כל כך, במחשבה שניה) קצת הפריע לי.
עד שקיבלתי מהמעסיק שלי מק.
ולא סתם מק. מקבוק פרו. כזה יפה, עם גוף יוניבודי אלומיניום, שזה אומר משהו חשוב שקשור לאופן הייצור, אבל מבחינתי מתבטא בזה שמבחוץ המחשב הוא פשוט, איך לומר את זה, כוסון. אין, אין כמו להיכנס לבית הקפה המזדמן, להתיישב, להביט סביב על כל מחבקי הלפטופים למיניהם, ואז, בתחושת עליונות מתנשאת, לשלוף את החמש עשרה אינץ’ שלי ו… טוב, אני נסחף. אבל אם עבדתם על מקבוק, אתם יודעים על מה אני מדבר: מערכת ההפעלה שעולה תוך שניה מהרגע שהמכסה התרומם; המקלדת המוארת; המסך, אוי, המסך; הטיפוגרפיה שעושה כל כך נעים לעין; שלל האפליקציות שבחיים לא נגעתי בהן אבל זה נורא נחמד שהן שם; הרמקולים האיכותיים; הטיפול בחיבוריות אלחוטית. בקיצור, זו חתיכת חומרה שמגיעה דבוקה חזק לתוכנה שרצה עליה ויוצרת חווית משתמש מהודקת מהסוג שלא מקבלים משום חומרת מחשב אחרת.
זה היה לפני שלושה חודשים. אחרי כן חוויתי תשעים ימים של שכרון חושים, אם תרצו. ולפני שבועיים, זה נגמר. עם ההזדכות על הציוד, העברתי גם את המקבוק פרו לידיים אחרות.
לילות ארוכים לפני כן ביליתי רכון על המסך, מחפש דרך להשיג לי אחד כזה במחיר שלא יגרום לי לחידלון בנקאי ולזוגתי להשליך אותי מהבית דרך התריס הסגור. יום אחד קיבלתי טיפ אנונימי ששלח אותי, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, לאחת הגינות החשוכות בעירי. שם, בנקודה שנקבעה מראש, עמדתי ולחשתי לשיחים, אני כאן בשביל המקבוק פרו. אחרי שניות ארוכות של דממה מקפיאה, השיח לחש לי בחזרה בקול צרוב מצינגלה: הוא חדש מהקופסה. קניתי אותו לפני שנה אבל אין לי לב להשתמש בו, הוא כל כך יפה וטהור. אני מוכר לך אותו במחיר מציאה. רעדתי, ולא מקור. כמה? שאלתי בתקווה. השיח נקב במחיר. בדמיוני ראיתי אותי חוזר הביתה עם המחשב המופלא, מאושר ועליז, אוסף את חפציי ונפרד מהאשה והילדים, בדרך לרצות שבע שנים של עבדות כדי להחזיר את העלות. ראיתי אותם בוכים, אבא אבא, לאיפה הלכת, ואת אמם מחבקת אותם ואומרת, בקול חנוק, הוא הלך אחרי האהבה. כשהוא יחזור תהיו בדיוק בגיל שבו תוכלו לשנוא אותו הכי חזק שאפשר. מצד שני, אתם יודעים כמה עולים החוגים המחורבנים של הילדים? בחישוב זריז, אם אמנע מהם להתאמן להיות הז’אן קלוד ואן דאמים או הזלטאן איברהימוביצ’ים הבאים של רמת השרון, אוכל לחסוך מספיק כדי לקנות מקבוק פרו בעוד שישה שבועות בדיוק. אגב, לא היה לי אומץ לנסות את הטיעון הזה מול אמא שלהם.
כמו שיגיד לכם כל כלכלן מתחיל, בכלכלה חופשית השוק קובע את המחירים. במקרה של המקבוק פרו, מדובר בשוק תאב בצע ומניאק שיודע שהוא מוכר לכם טריפ טוב, ושאם רק תעלו עליו פעם אחת, אף פעם לא תרצו לרדת. מה שאומר שהמחשב שהיה לי מהמעסיק היה שווה, להערכתי, הרבהמאודדולרים. מחיר שבסדר הגודל שלו אפשר לקנות לפטופ חלונאי חזק פלוס נטבוק משודרג, ויישאר עודף לקנות אלה בשביל להרביץ למקבוקיסטים המתנשאים מהקפה. אין לי את הכסף הזה. כלומר יש לי, אבל הוא אמור לסייע לנו לרכוש דברים שוליים אחרים כמו דלק לאוטו (בשביל להסיע את הילדים לחוגים) ואוכל מהמכולת (כדי להאכיל אותם אחרי שהם חוזרים) . ניסיתי לבחון אפשרויות למפרטים מוחלשים, אפילו בדקתי מחיר של המקבוק הרגיל, רחמנא ליצלן. לא עזר. בסופו של דבר נאלצתי לוותר. ביליתי יומיים במחקר שוק נטול חשק ונחשפתי לעולם אפור ומשעמם של מחשבים ניידים מכוערים ונכים. מצאתי לפטופ של LG שעונה לדרישות המינימליות שלי, כלומר מספיק טוב כדי שלא אנפץ אותו על הקיר אחרי חמש דקות של עבודה, וחזרתי לעולם הפי.סי.
מה אומר לכם. אני שונא את האם אמא של הלפטופ החדש שלי. מסכן, לא אשמתו. דווקא חלונות 7 היא מערכת הפעלה סבירה בהחלט. אבל הסיבה שהתאהבתי במק לא קשורה ללאופרד שרצה עליו. לדעתי לא ניצלתי יותר מ-10% מהיכולות שלה. היא קשורה לאותה חווית משתמש שהזכרתי למעלה. וגם לי יש גבולות כשזה מגיע למחיר שאני מוכן לשלם עבורה. מה שמזכיר לי, מישו נוסע לארה”ב בעוד שלושה חודשים? שמעתי שיש קורא עיתונים חדש. תשעה אינצ’ים של שכרון חושים, עולה רק 800 דולר. אני כבר מתקשר לבטל את החוגים של הילדים. ממש אחרי שאעדכן את אמא שלהם.