במשפט אחד – זו פלטפורמת תקשורת שיש לה מאפיין יחודי: התוכן ויצרן התוכן אינם מופרדים.
עכשיו אסביר.
למי שחזר הרגע מביקור של כמה שנים על הירח, טוויטר עובד לפי העקרון הבא: אני מחליט אחרי מי אני ‘עוקב’. מאותו רגע ואילך אני מקבל את כל (או רוב) התוכן שאותו אדם מייצר באחד משלל הכלים שמתחברים לפלטפורמה.
עכשיו, מלבד מגבלת האורך – 140 תווים לעדכון – אין שום מגבלה או חוקים לתוכן שאדם יכול להעלות לטוויטר. אותו אדם עשוי לכתוב, בהפרשי זמן קצרים, על וידאו שראה על הרצאה מצוינת ב-TED, על לקוח שעצבן אותו, על המרקם והצבע של המנה הראשונה במסעדה בה הוא אוכל כרגע, על זה שבעוד שעה יש לו פגישה בת”א, או על זה שהוא לא נרדם כי החתולים של השכנה מיוחמים. מן הסתם, רמת הענין שהעדכונים השונים הללו מעוררים משתנה לחלוטין. בהחלט יש סיכוי שארצה לראות את הוידאו, יכול להיות שאגלה אמפתיה בענין הלקוח המעצבן, אני לא ממש מתענין בנפלאות המנה שהוא מקבל במסעדה, ובטח שלא אכפת לי שהוא עכשיו בדרך לת”א, ולא משנה עד כמה אנחנו חברים. בכלל, מבחינתי, כל עדכון שאינו מוסיף לי מידע שעשוי להיות מעניין או מועיל, אם אישית ואם מקצועית ואם מכל בחינה אחרת, הוא עדכון מיותר. כך שההתמודדות העיקרית שטוויטר מחייב אותנו להתמודד היא עם היחס המשתנה של רעש/אות במה שנקרא הטוויטסטרים שלנו (רצף העדכונים הנכנס).
עכשיו, זה לא שבעית היחס רעש/אות יחודית לטוויטר. לשם השוואה, כשאני קורא עדכונים בקורא הרסס שלי, אני עובר במהירות על הכותרות. אם משהו מעניין אותי, אני פותח וקורא. אם אני שם לב שאחד ממקורות הרסס שלי לא מספק לי תוכן מעניין כבר זמן רב, אני מוחק אותו מהרשימה. פשוט וקל. הרעש כמעט לא מפריע כי אני שולט בתכנים על ידי שליטה במקורות וסריקה מהירה של כותרות. בטוויטר הכותרת והתוכן הם אחד. התכנים כל כך קצרים שאין משמעות לסינון תוך כדי קריאה.
אבל הבעיה היותר גדולה, כמו שציינתי בתחילה, היא שבטוויטר התוכן ויצרן התוכן גם הם אחד. השאלה אחרי מי אני עוקב קיבלה כבר מזמן פירוש רחב יותר מאשר מי מקור התוכן שלי. זו הפכה להיות שאלה עם משמעות אישית. ואם אתם עוקבים אחרי הקשר בין טוויטר לאירועים באיראן, אפילו פוליטית.
לזה אני מתכוון כשאני כותב שבטוויטר התוכן ומקור התוכן אינם מופרדים. יש משתמשים שאני מכיר ומעריך כבני אדם, כבלוגרים, כאנשי מקצוע. אבל אחרי שעקבתי אחריהם בטוויטר גיליתי שרוב העדכונים שלהם פשוט לא מעניינים אותי. זו לא בעיה שלהם, זו בעיה שלי. זו בעצם בכלל לא בעיה. חוץ מזה שהם יודעים שאני כבר לא עוקב אחריהם. או עשויים לדעת, אם זה מעניין אותם (ויש המון אנשים שזה מעניין אותם). ולזה כבר יש משמעות. אולי זה יפריע להם, אפילו קצת. אולי זה קצת יעצבן אותם. יש בטוויטר משתמשים שאם אתה לא עוקב אחריהם, הם לא יעקבו אחריך. ישראל בלכמן קרא לזה פעם ‘הפוליטיקה של טוויטר’, שצמחה בין היתר במקביל לצמיחת החשיבות של מספר העוקבים שיש לאדם בפלטפורמה. תהליך מאוד טבעי ברשתות חברתיות מכל סוג שהוא, אגב. הרי חוק החזקה ברשת החברתית הוא תוצר ישיר של מאפייני התנהגות אנושית שטבועים בנו עמוק.
מבחינת טוויטר, לעקוב אחרי משתמש זה להתחתן אתו חתונה קתולית. זה הכל או לא כלום. אין היום שום כלי, שאני מכיר לפחות, שמאפשר לסנן ביעילות וללא מאמץ את התוכן שמגיע אלי מהמשתמשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר. למרות שיש כלי עזר שפותחו על ידי הקהילה, כמו השימוש בסולמית כדי לציין מונח חיפוש שהשימוש בו מאפשר להגיע בדף אחד לכל העדכונים שכוללים אותו, הרי שאין תוכנת קצה לטוויטר שיודעת לקבל הגדרות של מילות מפתח ועל פיהן לסנןאת כל התוכן הנכנס. אתם יודעים מה, עזבו מילות מפתח. מספיק לי כלי שיאפשר לי לעקוב אחרי מישהו בלי לקבל אף עדכון שלו.
כלי שכזה יאפשר לי סוף סוף – על בעית הסינון של טוויטר כתבתי עוד במאי 2008 וכמו שאתם שמים לב היא עדיין מטרידה אותי — להפריד בין מקורות התוכן לבין איכות התוכן שאני מקבל מטוויטר.


